צעירים זועמים: מה גרם להם לקפוץ עכשיו למים הסוערים של המחאה

בשבועות האחרונים אנחנו עדים לתופעה חדשה ומרעננת: יותר ויותר צעירים, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, יוצאים לרחובות, משתתפים בהפגנות וקופצים למים הסוערים של המחאה. זה קורה דווקא עכשיו, בקיץ המוזר הזה של משבר הקורונה: זה לא קרה בהפגנות קודמות – לא של הנכים, גם לא של האתיופים – על אף שגם אז היו על הפרק נושאים חשובים.

ההיסטוריון ד"ר דני אורבך, מומחה בחקר הפיכות מהחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, לא מופתע. "זה פשוט מאוד", הוא אומר. "הצעירים יוצאים להפגין כי הפרנסה שלהם נפגעת, והפגיעה היא בסקטורים רבים. כשההפגנה היא של סקטור אחד בלבד, ניתן להתייחס אליה כאל מאבק ספציפי, כמו של העובדות הסוציאליות, המורים או האחיות. הציבור גם נוטה להתרחק מסקטורים שיש להם איגודים מקצועיים חזקים. בהפגנות הקורונה, לעומת זאת, אנחנו פוגשים אנשים מסקטורים שונים, שכולם חרדים לעתיד שלהם, לקיום שלהם. ומכיוון שחלקם כלל לא עובדים, יש להם זמן לצאת להפגין".

אבל גם מלחמות מאיימות על הקיום שלנו, בוודאי על קיומם של הצעירים, ובכל זאת לא ראינו יותר מדי צעירים בהפגנות שקשורות לסוגיות ביטחוניות. איפה ההבדל?

"כדי שלהפגנות יגיע קהל נוסף על הרגיל – כלומר, גם צעירים – צריך לקרות משהו מיוחד. בימים כתיקונם רוב האנשים הצעירים עסוקים בטרדות היום-יום, וגם אם יש הפגנות סביב אירועים חשובים, כמו אלה שהיו בעד ונגד הסכמי אוסלו בשנות ה-90, או בימי מלחמת לבנון, לא תמיד הם יכולים להתפנות אליהן. במקרה של ההפגנות הנוכחיות, אנשים לא יכולים לומר: 'אני עסוק בעבודה היומיומית שלי כך שלא אוכל ללכת להפגנה', כי ההפגנה היא בדיוק נגד הפגיעה באותה עבודה יומיומית, ואין מה שימנע יציאה המונית לרחובות".

צעירים זועמים בתל אביב. "אין מה שימנע יציאה המונית לרחובות"(צילום: דנה קופל)

לדברי ד"ר אורבך, כך היה גם בתקופת המשבר הכלכלי הגדול של 1929: גם הוא הוביל להפגנות המוניות ולאקטיביזם פוליטי מצד אנשים רבים שקודם לכן לא היו מעורבים במיוחד. גם אז, כמו היום, זה קרה בעקבות אירוע משמעותי ששיתק את הכלכלה ואיים על העתיד. ובכל זאת, משבר הקורונה חמור יותר, לדעתו. "גם בעבר היו משברים כלכליים", הוא אומר, "אבל אנשים שהעסק שלהם נהרס, ניסו והצליחו למצוא עבודות אחרות, כי תמיד יש מה לעשות כדי לנוע קדימה, בעוד שעכשיו יש סגר מתמשך והגבלות שחונקות את המדינה. זה מצב שאני לא חושב שנתקלנו בו בהיסטוריה".

גם לא בתקופת השפעת הספרדית, למשל?

"השפעת הספרדית אכן הייתה הרבה יותר איומה מהקורונה, אבל הממשלות בתקופה ההיא לא היו מספיק חזקות כדי לשבור את הכלכלה. ככל שהתקופה יותר מודרנית, כך לממשלות יש יכולת מפותחת יותר לעקוב אחר האזרחים ולאכוף צווים ותקנות, כך שהיום הבלימה של הכלכלה עמוקה יותר".

בעבר גם לא היו ציפיות גבוהות של האזרחים מהשלטון, הוא אומר. "אם נלך 100 שנים אחורה, נגלה שאנשים ציפו אז מהממשלה שלהם להרבה פחות. בעבר לא הייתה תפיסה שהממשלה אחראית לבריאות הציבור או לפרנסתו, כפי שמקובל היום. אף אחד גם לא העלה על דעתו שהמלך צריך לדאוג לפרנסת האזרחים, לרווחתם, לבריאותם, לחינוך של ילדיהם. נהגו לפנות אליו בבקשת עזרה במצב של רעב קיצוני, אבל לא יותר מזה. אז מצד אחד, המדינה דורשת יותר מהאזרחים שלה – במלחמות העולם, למשל, דרשו מנשים לעבוד, והעם כולו השתתף במאמץ הלאומי – ומצד שני, האוכלוסיות דורשות יותר מהממשלות. זה מתעצם ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, ולרשות הממשלות עומדים מודלים סטטיסטיים, אנשי מקצוע ויכולת עיבוד נתונים שמסייעים לשלוט באוכלוסייה".

ד"ר אורבך. "מה רוצים שהצעירים יעשו?"(צילום: גלית ניניו, צילום, יעוץ תדמית וסטיילינג)

יכולת השליטה הזו, אומר ד"ר אורבך, מתבטאת בהוראות כמו "תסגרו את העסק", "תישארו בבית" וכו'. וכשאנשים נשארים בבית, יש להם זמן פנוי לעשות כל מיני דברים – ובין השאר, להפגין. "כשאני כועס, מיואש וסגור בבית, ויש לי זמן לא לעשות כלום, אני יכול לצאת להפגין. זה לא מקרי שבסגר הראשון לא ראינו הפגנות מתפרצות כאלה בהשתתפות כל כך הרבה צעירים: בסגר הראשון היה אופק, ראו נקודת סיום, היה תאריך תפוגה. לכולם היה ברור שאחרי פסח המגבלות יוסרו בהדרגה. גם מדיניות הממשלה נראתה עקבית והגיונית, פחות שרירותית. עכשיו, לעומת זאת, אין תאריך תפוגה ברור, אין אופק, אי אפשר לתכנן שום דבר, אין מדיניות, וכל ההחלטות נראות שרירותיות. שני הדברים יחד מעוררים המון זעם. שרירותיות היא דבר שנוטה לעצבן אנשים שמגבילים את צעדיהם, וכשאנחנו רואים שבכירי המדינה לא מצייתים להגבלות שהם עצמם הטילו, ומגזרים מסוימים מקבלים פטורים רק בזכות כוח פוליטי, זה מוסיף עוד שמן למדורה. הזעם מתגבר ומוצא את עצמו מתגולל ברחובות".

דווקא על ידי הצעירים?

"הצעירים נפגעו הפעם במיוחד. בדרך כלל, או שהם רווקים קרייריסטיים שעסוקים בפילוס דרכם לצמרת, או שהם בעלי משפחות צעירים שטרודים בבעיות פרנסה, כך שאין להם אנרגיה לצאת לרחובות. אבל כשאין פרנסה, והמדינה מפנה להם כל כך הרבה זמן, מה רוצים שהם יעשו?"

אז נמשיך לראות הרבה צעירים גם בהפגנות הבאות?

"בהחלט. זה מה שקרה גם במלחמת וייטנאם ובמלחמת לבנון השנייה: שתיהן התחילו עם תמיכה ציבורית ענקית, אבל כשהמטרה המקורית לא הושגה, ומספר הקורבנות עלה, האשראי הציבורי שניתן למלחמה התחיל לרדת. המנהיגים שלנו היו צריכים להבין כבר בתחילת המשבר, שהאשראי שניתן להם הוא מוגבל: אם הם היו יותר הגיוניים ופחות שרירותיים, הרחובות לא היו זועמים".

הזמרת דיאנה גולבי לא רק הפגינה, אלא גם נשאה נאום ופרצה בבכי. הקליקו על התמונה:

"היו דיכאונות רציניים, אבל אחר כך עברתי למלחמה". הקליקו על התמונה (צילום: אור דנון)