קרין דביר לא מוכנה יותר לסכן את עצמה תמורת 6,000 שקל בחודש
העובדת הסוציאלית הוותיקה מספרת על התנאים הקשים שגרמו לה ולעמיתיה לפתוח בשביתה. היא גם תשמח להכיר לשר הנגבי אנשים רעבים, שעכשיו אין מי שיעזור להם
מהיום לא יהיה מי שיוציא מהבית ילדה שאביה אונס אותה. מהיום לא יהיה מי שיציל נערה עם מוגבלות שכלית מאלימות של בן משפחה. גם לא יהיה מי שידאג להכניס ילדים מעוכבי התפתחות למסגרות שמתאימות להם. ולא יהיה מי שירים טלפון לקשיש ערירי ויביא לו חבילת מזון. אף אחד גם לא יציל את האישה המוכה מהסכין שרודפת אחריה, ולא יהיה מי שיושיע נערה אבודה רגע לפני נפילתה לזנות.
ולמרות התיאורים הכואבים האלה, שביתת העובדים הסוציאליים, שיצאה לדרך אתמול (שני), היא מהמוצדקות שהיו כאן לאחרונה: כשהמדינה מזלזלת בשומרי הסף שלה, אין ברירה אלא לקפוץ למים הסוערים והעמוקים ולהיאבק על שינוי פני המציאות.
צפו בכתבה על הפגנות המחאה שקיימו השבוע העובדים הסוציאליים:
את קרין דביר (43), גרושה ואם לשניים, עובדת סוציאלית זה 17 שנה, מהן עשר שנים באגף הרווחה בלוד, אני מראיינת בטלפון כשהיא נמצאת בבידוד בביתה שברחובות, ולכן אין ביכולתה להצטרף לחבריה המפגינים והמוחים. היא מתמחה בטיפול בילדים ובמבוגרים עם מוגבלויות ומכירה את המערכת, על יתרונותיה ומגבלותיה, לפני ולפנים. לדעתה, המטופלים שלה ראויים לסעד הטוב ביותר, ובמציאות הקיימת אין דרך לספק להם אותו.
"בזמן הקורונה התחוור לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לקיים את מערך הרווחה במדינה בתנאים הקיימים", היא אומרת. "יש שלושה דברים שאנחנו מבקשים. הראשון: שכר הולם. לא ייתכן ש-75 אחוז מהעובדים הסוציאליים יקבלו השלמת הכנסה. לא ייתכן שאנשים אקדמאים, עם ותק, שאמונים על מתן סעד לאזרחים קשי יום, נזקקים בעצמם להשלמת הכנסה. שכרו הממוצע של עובד סוציאלי הוא כ-5,000 שקל, כמו שכר של מלצר לא מוצלח במיוחד. כשצוברים ניסיון, מדלגים לכ-6,000 שקל. אנחנו גם דורשים אישור לתוכנית מוגנות. אני מצפה שהמדינה תגן עליי כשהיא שולחת אותי לעבוד מול אוכלוסיות קשות. שיהיה שומר בכניסה למשרד שלי, כדי שאם מישהו יבוא לאיים עליי שהוא ישרוף את המשרד, לא חברותיי למסדרון יגנו עליי, אלא הוא. ואם מטופל עם הפרעת אישיות אומר לי: 'חכי חכי, אני אפגוש אותך ליד האוטו', אני רוצה שיהיה מי שילווה אותי לאוטו. והדבר השלישי שאנחנו מבקשים: תקציבים שיאפשרו הורדה של מספר התיקים שבאחריות כל אחד מאיתנו, כדי שנוכל להגיע לכל מטופל".
השביתה, לדבריה, תימשך עד שבאוצר יבינו ששירותי הרווחה לא יכולים להמשיך לתפקד במציאות הקיימת. "אף אחד לא רוצה לעבוד בשכר מינימום, לעבור אלימות יומיומית ולהתמודד עם עומס שאי אפשר לעמוד בו", אומרת דביר. "הרי אדם בוחר בעבודה שחשובה לו, שהוא רוצה להצליח בה. ואני מרגישה שאחרי 17 שנה מתחת לאלונקה אי אפשר להמשיך עם חוסרים כאלה. במחלקות הרווחה ברחבי הארץ יש 1,000 משרות שאינן מאוישות, כי אף אחד לא רוצה לעבוד ככה, וזה משאיר אותנו במצב של אוזלת יד. אנחנו לא מצליחים להגיע לכל אזרח שנזקק לנו. אנשים עוזבים את הרווחה, ולא באים חדשים במקומם. הדרישות מאיתנו והעומס שמונח עלינו פשוט לא הגיוניים. מה יהיה על החברה שלנו עכשיו, כשלא נושיט יד?"
באחריותה של דביר 170 משפחות, שבכל אחת יש לפחות אדם אחד עם מוגבלות. "משפחות עם ילד מוגבל אני מלווה מרגע גילוי המוגבלות", היא אומרת. "אני נתקלת במצבים שבהם ההורים לא רוצים את הילד: לא כולם מעוניינים לגדל ילד מוגבל. יש גם מקרים שאחד מבני הבית נעשה מוגבל בבגרותו, ואז קורה שהמשפחה חווה משבר, והתפקיד שלי הוא להיות שם עבורה בכל הצמתים, לאפשר לה לפרוק את הרגשות, אבל גם להיאחז בתקווה, לא רק בחושך".
בימים אלה היא נתקלת במשפחות שחוות משבר כלכלי חמור וגם רעב. היא רואה מקררים ריקים במו עיניה, ולכן כל כך כעסה על השר צחי הנגבי, שהטיל ספק בקיומו של רעב בארץ ואמר שזה "חארטה". "שהשר הנגבי יבוא אליי, ואני אספר לו על הרעבים החדשים", אומרת דביר. "כשאומרים 'אנשים רעבים', יש לנו בראש את הילד האפריקאי עם הבטן הנפוחה, אבל אני לא מדברת על רעב כזה, אלא על רעב שבו אוכלים רבע ארוחה ביום, והמוח כל הזמן עסוק בשאלות: מה אני אוכל, ומתי אני אוכל, והאם יהיה לי אוכל, ובמה אסור לי לגעת כדי שיישאר לילדים. עכשיו, כשאנחנו בשביתה, לא יהיה מי שיטפל באנשים האלה. לפעמים אני יוצאת באמצע יום העבודה וקונה אוכל למטופלים שלי כדי שיהיו שבעים. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהם רעבים".
מה-5,000 שקל שאת מרוויחה?
"6,000. בכל זאת, יש לי ותק של 17 שנה".
ומה המטופלים שלך אומרים על השביתה?
"הם מבינים. התקשרתי לספר להם עליה בלב שבור וזכיתי לקבל כל כך הרבה תמיכה, אבל גם פחד גדול: הם דואגים מה יהיה עליהם ומי ידאג להם".
הנקודה שכואבת לה יותר מכל, אומרת דביר, היא קיצוץ התקציבים. "בשנה וחצי האחרונות אין תקציבים. אין לי כסף להכניס ילד למועדונית, כי קיצצו לי את התקציב. איפה הכסף הזה? לאן משרד האוצר לקח אותו? עד לא מזמן הייתה תוכנית ביטחון תזונתי של 500 שקל לחודש למשפחה נזקקת, וגם את זה הפסיקו. גם בזה מקצצים. אז איך אני יכולה בלי תקציב להציל ילדים מרעב ומייאוש? שיבוא איתי צחי הנגבי ויסתכל בעיניים לאמא שבוכה, כי היא שמה בבקבוק של התינוקת שלה סוכר עם קמח ומים במקום מטרנה. יש לי משפחה שאני מטפלת בה שבע שנים, והילדים הגדולים התקשרו אליי ואמרו: 'אל תיבהלי, ואל תגידי לאמא, אבל היום לא לקחנו אוכל לבית ספר כדי שיישאר מהלחם לאחים הקטנים שלנו עם הצרכים המיוחדים'".
עכשיו שתינו בוכות: דביר בבידוד שלה, ואני מול המחשב בבית. "אנחנו מוחים כי המדינה הזו חשובה לנו", היא אומרת. "אנחנו מטפלים באנשים עדינים, אנשים שרוצים שיאמינו בהם, אנשים שרוצים לקבל כלים, אבל אנחנו לא יכולים להיות שם בלי עזרה של נבחרי הציבור, בלי תקציבים, בלי שידאגו לנו".
ולמרות המצב הקשה, היא אופטימית, מאמינה שהשביתה תישא פרי. "למדינה יש כסף", היא אומרת. "צריך רק שאלה ממגדלי השן ישקיעו אותו במקומות הנכונים. אני נלחמת על בני אדם, על אזרחים מקצות החברה, על אנשים עם מוגבלויות שמגיע להם לחיות בתוך משפחות בקהילה, ומגיע גם לנו שהם יחיו איתנו".
לימור זיו ממציאה מחדש את שירותי הרווחה. הקליקו על התמונה:
