לפני שבועיים, ביום בו אמור היה להיפתח שבוע העיצוב החשוב בעולם, תכננה ביזאצה – חברת היוקרה האיטלקית למוזאיקה (פסיפס) דקורטיבית – להשיק בחנות הדגל המילנזית שלה את שיתוף הפעולה החדש שלה עם Fornasetti. שנתיים ארכה העבודה על הקולקציה, המציגה כמה מדימוייו האיקוניים והאהובים של פיירו פורנסטי, לראשונה בגרסת מוזאיקה. זה לא קרה, כמובן. מגיפת הקורונה הביאה לדחיית שבוע העיצוב, בתחילה ליוני, ואז לאביב הבא.
מעט לפני שהכל התהפך, בתחילת פברואר, הגיעה לכאן רוסלה ביזאצה, בתו של מייסד החברה ומנהלת חטיבת התקשורת שלה, לביקור בזק בן יום אצל הזכיין המקומי (HeziBank). ניצלנו את ההזדמנות כדי לראיין אותה, ולשמוע כיצד הפכה החברה הראשונה שהשכילה לייצר פסיפס בדרך תעשייתית - לסיפור הצלחה בינלאומי.
דיברנו שוב בתחילת אפריל. בצו ממשלתי נסגרו כל המפעלים והמשרדים שלא היו חיוניים, היא סיפרה מאיטליה. חנויות החברה במילאנו, פריז, ניו-יורק ולונדון נסגרו אף הן. עזרה ממשלתית איפשרה שלא לפטר עובדים, וחלק מהצוות, ביניהם המעצבים, המשיכו לעבוד מהבית. "כשסין החלה להחלים, פתחנו מחדש את המשרדים שלנו בשנחאי. מכיוון שהייצור שלנו הושבת, אנחנו מעבירים את הדגמים שהיו מוכנים לסין, ושם מרכיבים אותם עבור השוק הסיני, שחוזר בהדרגה לפעילות", הסבירה. כל העת הייתה בקשר רציף עם מנהלי חברות העיצוב האיטלקיות האחרות. ביחד הם פעלו לצוף מעל המים, לשמור על העובדים, אבל עיניהם היו נשואות ליום שאחרי. בשבועיים האחרונים החלה איטליה לצאת מהסגר בהדרגה, והשבוע חזרו המפעלים לעבוד.
תחילת הדרך - במוראנו
במשך השנים השכילה החברה המשפחתית שיסד רנאטו ביזאצה ב-1956, ובראשה עומד היום אחיה הגדול של רוסלה, פיירו, לשלב מוטיבים קלאסיים עם עיצוב עכשווי, לפלרטט עם עולמות האופנה, הטקסטיל והאמנות ולהיפתח לאדריכלים ומעצבים פורצי דרך (אלסנדרו מנדיני, ריצ'רד מאייר, פרוצ'יו לוויאני, ננדו, חיימה חיון, טורד בונטייה, קרלו דל ביאנקו ועוד רבים אחרים). היום היא אחת המובילות בעולם בתחומה.
הכל החל ביוזמה של מהנדס מוויצ'נזה, שראה בחזונו פוטנציאל עסקי בהפיכת מלאכת המוזאיקה האיטלקית המסורתית לחומר גמר תעשייתי לבנייה. "אבא", מספרת רוסלה, "היה מהנדס שמאוד אהב זכוכית. הוא הסתובב הרבה בסדנאות הזכוכית במוראנו, וצפה באומני הזכוכית בעבודתם. לזמן קצר, בתור תחביב, הוא אפילו עבד עם אומן מוזאיקה. ואז הוא חשב על הרעיון לפתח מוזאיקה מאבני זכוכית בתהליך ייצור תעשייתי". עד אז, היא מוסיפה, הייתה המוזאיקה נחלתם של אומנים, שהוכשרו מצעירותם למלאכה הדורשת שילוב בין כוח פיזי, מוטוריקה עדינה ועין חדה לפרטים.
"הרעיון לפתח ייצור תעשייתי של מוזאיקה ממש משך אותו, והוא גם הבין שהזמנים מציבים אופק עסקי מבטיח: בניינים חדשים רבים ייבנו, ויהיה ביקוש לחומרי גמר". השנה הייתה 1955, ואירופה הייתה בשוונג הכלכלי שאחרי מלחמת העולם השנייה. בין הצעדים בהן נקטה הממשלה האיטלקית כדי להפיח רוח חיים בכלכלה היו עידוד והמרצה של תעשיית העיצוב – תחום חדשני אז, ששורשיו היו נטועים במסורת העיצוב הארטיזנלית של צפון ארץ המגף. "אבא החליט להקים חברה משלו, עם מספר קטן של עובדים טכניים, שייצרו את מכונות הייצור. זה היה אתגר גדול באותה עת, והוא היה צעיר למדי, רק בן 29. ב-1956 הוא הקים את החברה, ובעשר השנים הבאות היא התפתחה לעסק גדול למדי".
הקולקציה הראשונה שיצאה מהמפעל של רנאטו ביזאצה התבססה על צבעים חלקים, ונקראה ורטיקולור. זה גם היה שמה של החברה בתחילת דרכה, וכך נקראת קולקציית הבסיס שלה עד היום. "מדי שנתיים או שלוש אנחנו מוסיפים לה טקסטורה חדשה וגוונים חדשים, ומציעים שילובים חדשים".
תחנת המטרו ''טולדו'' בנאפולי:
אבני הזכוכית הראשונות היו ריבועים של שני סנטימטרים על שני סנטימטרים. מאוחר יותר נוספו להן הריבועים המוכרים יותר היום, של סנטימטר על סנטימטר. בשנים הראשונות שימשה המוזאיקה של ביזאצה לחיפויי חוץ בלבד. רק בשנות ה-70 החלו אדריכלים ומעצבי פנים להכניס אותה גם לתוך הבית. איכותן של אבני הזכוכית, מספרת רוסלה, כבר הייתה מעודנת בהרבה, והתאימה לשימוש גם בעיצוב הפנים. המגמה הזו קיבלה משנה תוקף כשאלסנדרו מנדיני הצטרף לחברה כמנהל אמנותי, ב-1995.
"מוזאיקה הייתה החומר האהוב על מנדיני, והוא עבד אתה כבר בשנות ה-80. הוא השתמש במוזאיקה שלנו הרבה לפני שהכיר אותנו, בין היתר בפרויקטים ביפן ובשווייץ. ההצטרפות שלו אלינו היא זו שפתחה את דלתנו לאדריכלים ולמעצבים בינלאומיים. זאת הייתה נקודת מפנה עבורנו, והיא קרתה בזכותו. לפניו עולם העיצוב לא היה במרכז העשייה שלנו".
כשמנדיני פרש, החליף אותו פביו נובמברה. "לפביו הייתה גישה שונה מאוד מזו של מנדיני למוזאיקה – הוא השתמש בה כעור לעטוף נפחים, כיסה תקרות ומשטחים מעוגלים, ובפרויקטים שלו היא קיבלה איכות של בד רך. החזון שלו היה שונה לחלוטין מזה של מנדיני. היה משהו סקסי באופן הטיפול שלו במוזאיקה".
ראו, למשל, כאן:
הקשר בין המוזאיקה של ביזאצה לעולם הטקסטיל בולט לעין, ואכן, אומרת רוסלה, הדפסי טקסטיל הם לעתים קרובות השראה ליצירת דוגמאות חדשות בקולקציות החברה. "אבל בשונה מהטקסטיל, המוזאיקה מושתת על פיקסליזציה. כל אבן היא למעשה פיקסל בתמונה הגדולה, ולכן לא כל דוגמה ניתנת לתרגום טוב במעבר ממדיום הטקסטיל למדיום המוזאיקה. הפרטים של הדוגמה צריכים להיות לא גדולים מדי ולא קטנים מדי".
לעתים, מסבירה רוסלה, תרגום הדוגמה למוזאיקה מתאפשר רק בטכניקה המסורתית, כאשר האבנים נחתכות ומודבקות אחת אחת, בעבודת יד (יש לזה כמובן ביטוי במחיר. הדגמים הפשוטים של החברה נמכרים בארץ ב-600 שקלים למטר מרובע, ומשם המחיר מאמיר). לפעמים אפשר לשלב בין הטכניקה המסורתית לבין הטכנולוגיה הדיגיטלית, כמו בפסיפס הצבעונים של מרסל וונדרס. אך רוב דוגמאות הפסיפס מיוצרות בטכנולוגיה דיגיטלית, ונמכרות כשאבניהן מודבקות למשטח רשת או נייר בגודל 30 על 30 ס"מ. באופן הזה הרכבת הדוגמה השלמה קלה בהרבה.
ועיצוב של מעצבת הטקסטיל הבריטית טרישה גילד, בבית בפאלם ספרינגס:
דוגמאות מורכבות שניתן היה לתרגם לייצור דיגיטלי הן הקולקציות הפרחוניות שנעשו בשיתוף פעולה עם מעצבת הטקסטיל הבריטית טרישה גילד ("חברה יקרה ואשה מקסימה"). "השתמשנו בכ-20 גוונים ליצירת פרח אחד בלבד. כשאנחנו רואים פרח מצויר, הניואנסים של הציור – האור והצל, השקיפות וחוסר האחידות של משיכת הצבע – נתפסים אצלנו כמובנים מאליהם, אבל כשמתרגמים את הדוגמה למוזאיקה, מאבדים את כל הפרטים הללו. יש לנו שישה אנשים בצוות העיצוב שלנו, הם אלה שמפתחים את הפאטרנים, והם אנשי מקצוע מיומנים בתרגום הפרטים העדינים ביותר".
''ז'רדן בלו'' (גן כחול) בעיצוב פטריסיה אורקיולה היא אחת הדוגמאות המובהקות שנוצרו בהשראת טקסטיל. כשביקשו בביזאצה להרחיב את קולקציית הפריטים לבית ורצו להוסיף לה מחיצה, פנו לאורקיולה. "פטריסיה אמרה שהיא זוכרת שכשהייתה ילדה, הווילונות בחדר שלה היו בהשראת ה-Toile de jouy, סגנון הדפס של נוף פסטורלי שהיה פופולרי מאוד בצרפת במאה ה-18. זו הייתה ההשראה למחיצה שעיצבה. המחיצה הייתה וואן אוף, אבל החלטנו לפתח את הדוגמה שלה, ועכשיו היא חלק מהקולקציה שלנו".
ובכלל, אומרת רוסלה, היא אוהבת לעבוד עם מעצבות. "יש להן גישה שונה, יותר מעשית. לכן בחרתי לעבוד עם טרישיה ופטריסיה ופאולה נבונה וקיקי ואן אייק ואינדיה מהדבי".
מבית האופרה למפעל המשפחתי
לביזאצה הצטרפה רוסלה ב-2002, שנתיים אחרי שאחיה הגדול פיירו נכנס לנעלי אביו כמנכ"ל החברה. "יום אחד אחי קרא לי, ואמר: 'אנחנו צריכים אותך לפיתוח חטיבת תקשורת. למה שלא תצטרפי?' עבדתי אז באופרת 'לה סקאלה', אבא היה עצוב מאוד, כי איבדנו באותה שנה את אמא, וחשבתי שזה זמן טוב להצטרף לחברה, להיות לידו".
20 שנה הייתה רוסלה בלרינה בלהקת הבלט של בית האופרה המילנזי. כשנפגעה בגבה ולא יכולה הייתה להמשיך לרקוד הייתה יד ימינו של מנהל האופרה, והמשיכה את הקריירה מאחורי הקלעים. על אף שמאוד אהבה את עבודתה, החליטה להיענות לקריאת המשפחה.
"בהתחלה היה מאוד קשה. הרגשתי שאני אמנית, ולעבוד במשרד היה קצת מוזר בשבילי. כשהייתי רקדנית – הכל היה מאוד פיזי. בהתחלה לא יכולתי להיות במשרד שמונה שעות בלי לזוז. והייתי צריכה לעבוד מאוד קשה כדי להבין איך עסק עובד. אבל כעבור זמן מה התאהבתי בעבודה שלי. אני מרגישה שהתמזל מזלי לעבוד בשתי אהבות שלי – כבלרינה, ובעבודה שבה אני חלק מהמסורת המשפחתית שאני גאה בה".
כאן עם פרוצ'ו לביאני, במוזיאון שהקימה המשפחה בעיר ויצ'נזה שבצפון איטליה:
בטון במסגרת הדי.אנ.איי הדקורטיבי
רוסלה ביזאצה גרה במילאנו, אבל נמצאת על הקו מילאנו-ויצ'נזה, העיר הצפונית בה גדלה ושבה נמצא מטה החברה, המפעל שלה, ומוזיאון הקרן שהקימה המשפחה בשנת 2012 Fondazione Bisazza -. לצד אוסף הקבע של העבודות והמיצבים שיצרו מעצבים בעלי שם עבור החברה, מארח המוזיאון תערוכות מתחלפות ומפגיש בין עיצוב בן זמננו, אדריכלות, אמנות ומוזאיקה.
בשנים האחרונות שוב התרחבה החברה, ולאוסף פריטי הבית שלה נוספו קולקציה לחדרי רחצה וחומרי גמר שאינם פסיפס – "כדי לתת מגוון רחב יותר ללקוחות שלנו", מסבירה רוסלה, "הוספנו גם עץ, שיש ובטון – אבל במסגרת הדי.אנ.איי שלנו, שהוא דקורטיבי. כלומר, הרחבנו את מעגל החומרים שמהם אנחנו מציעים אלמנטים קישוטיים. הקישוט, הדקורציה, נשאר גרעין הזהות שלנו".
פרקט העץ ודקורציות השיש מעוצבים בחברה אך מיוצרים מחוצה לה. ייצור אריחי הבטון נעשה – כמו המוזאיקה – במסגרת החברה. "יש לנו מפעל לייצור אריחים מצוירים בתוניסיה, משום ששם נמצא הידע המקצועי. ייצור אריחי בטון היא אחת המלאכות המקומיות המסורתיות, וכל אריח, גם היום, מיוצר בעבודת יד".
האם עוד 10-20 שנה עדיין יהיו אומנים מיומנים בייצור מוזאיקה?
"כבר היום אין הרבה אומנים מיומנים. יש באזור שלנו בית ספר למוזאיקה אמנותית, אבל כל כך מעט אנשים שרוצים לעשות את העבודה הזו. זה תהליך ארוך, וצריך כוח בידיים והרבה הרבה סבלנות. כל פרט קטן צריך תשומת לב. למעשה אומן מוזאיקה הוא אמן. הוא צריך להתברך בטעם טוב, ובעין לצבעים ולפרטים. זה מקצוע שדורש נשמה אמנותית.
"בכיסא פרוסט של מנדיני, למשל, שמתנשא לגובה של שלושה מטרים – את יודעת כמה צבעים נדרשו כדי לתרגם את העיצוב שלו לגרסת המוזאיקה? לאומנים שעובדים אצלנו צריך להיות ידע מאוד רחב". עם השנים פיתחה ביזאצה קולקציה רחבה הכוללת דוגמאות גיאומטריות ופרחיוניות, צבעים חלקים ושקטים לצד גוונים דרמטיים ובעלי נוכחות. "לא הרבה חומרים יכולים ללבוש כל כך הרבה צבעים, סגנונות, מרקמים, טעמים".
יש טעמים מועדפים במדינות שונות בעולם?
"במזרח אירופה, בעיקר ברוסיה, מעריצים דקורציה מזהב, וגם בארצות ערב. זה חלק מהמסורת שלהם. בצפון אירופה מעדיפים צבעים יותר רגועים – לבן, חצי לבן, אפור, מאוד מינימלי. באיטליה הכיוון הוא עיצוב מינימלי למדי, עם דגש על דוגמאות גיאומטריות. הצרפתים אוהבים דקורציות בולטות אם כי לא מוזהבות, ובארצות הברית רואים הבדל בין ניו-יורק, לוס אנג'לס או מיאמי. בניו יורק הדגש הוא על עיצוב עכשווי ותחכום. בפלורידה הנטייה היא לסגנון יותר עשיר, קשור לעתים קרובות לבריכות שחייה, ובקליפורניה יש יותר דגש על צבע. אפשר לומר שהדרום יותר לטיני וצבעוני. העולם גלובלי, אבל הטעמים עדיין שונים. תודה לאל. אחרת היה משעמם".
ובארץ?
אצלנו, אומר ג'יימי הרננדורנה, סמנכ"ל השיווק של המותג בישראל, שלושת המוצרים הפופולריים הם הפסיפסים מסדרת "אופוס רומנו" (600 שקלים למ"ר), אריחי הבטון המצוירים (200-400 שקלים למ"ר), וריצופי השיש (300-1,000 שקלים למ"ר).
