האחים שמח צובעים את חיפה על אף שהחיים שלהם לא תמיד ורודים

זיו וארז שמח ידועים בעיר הכרמל בזכות ציורי הגרפיטי שלהם. מה שאנשים לא יודעים זה שמאחורי היצירות השמחות והצבעוניות יש סיפור אישי מורכב. הסוף שמח

נדב גליק

|

01.11.19 | 10:56

האחים ארז (מימין) וזיו שמח. "כל פעם שאנחנו חוזרים לציור שלנו, זה מרגיש בבית" (צילום: גיל נחושתן)
האחים ארז (מימין) וזיו שמח. "כל פעם שאנחנו חוזרים לציור שלנו, זה מרגיש בבית" (צילום: גיל נחושתן)
ציור שלהם ברחוב סירקין שבשוק תלפיות בחיפה. "לא מתעסקים בסמים, אלא רק באמנות" (צילום: גיל נחושתן)
ציור שלהם ברחוב סירקין שבשוק תלפיות בחיפה. "לא מתעסקים בסמים, אלא רק באמנות" (צילום: גיל נחושתן)
עוד יצירה שלהם שמקשטת את השוק. "מציור לציור אנחנו משתמשים בפחות מילים, וכל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות" (צילום: גיל נחושתן)
עוד יצירה שלהם שמקשטת את השוק. "מציור לציור אנחנו משתמשים בפחות מילים, וכל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות" (צילום: גיל נחושתן)

מדי יום שני, לאחר שהם מסיימים את משימותיהם השוטפות, האחים זיו וארז שמח תופסים סולם וכמה פחיות צבע והולכים לכבוש טריטוריה חדשה בחיפה: פעם זו חומה עזובה בשוק תלפיות, פעם חזית של חנות במדרחוב נורדאו, פעם קיר שצמוד לאחד מגרמי המדרגות.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"בזמן שאנחנו מציירים", אומר ארז שמח, "אנחנו מכירים את הנפשות בשכונה, את מי שחי את חייו מסביב לציור שלנו, ואחרי כמה שעות שאנחנו שם, השכנים מביאים לנו אוכל ושתייה. כל פעם שאנחנו חוזרים לציור שלנו, זה מרגיש בבית. זה קצת כמו שכלב משתין: ככה  אנחנו, אמני גרפיטי, מסמנים טריטוריה".

 

איך נראה לילה שבו אתם מציירים גרפיטי?

זיו: "אנחנו בכלל מציירים ביום".

 

אני מדמיין אתכם בקפוצ'ונים שחורים, עם ספריי בכיס, מסתערים על הקירות באישון לילה.

זיו: "ככה אנחנו נראים, אבל ביום. רוב הפעמים אני עומד על הסולם, ארז מתחתיי, ואנחנו עובדים יחד".

 

ארז: "מציור לציור אנחנו משתמשים בפחות מילים, וכל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות. אני יותר נוקשה, יש לי שלבים של עבודה, וארז יותר ספונטני. אנחנו משפיעים אחד על השני בקטע טוב: אני משחרר, מחפש איך לשתף טכניקות וטקסטורות בהשפעת זיו, וזיו מעדן את עצמו ועושה דברים יותר מסודרים בהשפעתי".

 

הכירו אותם:

 

 

הייתי אאוט לגמרי

 

אני פוגש את האחים שמח בבית קפה בליבו של שוק תלפיות בחיפה, כשמכל עבר מקיפות אותנו יצירותיהם. השוק אינו האתר הראשון שבו ציירו השניים, אבל כנראה שהוא הראשון שעבר שינוי אמיתי בזכותם. "כבר היו בחיפה אמנים שהרימו מקומות שנחשבו אפורים, כמו רחוב מסדה", הם אומרים. "אנחנו רצינו לתקוע יתד במקומות שעוד לא נגעו בהם. הגענו לשוק, והציורים נתנו דחיפה לכל האזור וגם לנו. נוצר שיח סביבנו".

 

זיו (32), שחותם על היצירות בשם zivink, וארז (29), שחותם erezoo, גדלו בכרמיאל וכיום חיים בחיפה. לארז אחות תאומה, שיר, ויש להם גם אחות בכורה, הלה. הם למדו בתיכונים שונים, אבל שניהם סיימו בגרות במגמת אמנות. זיו מילא את שעות הפנאי שלו בציור, באמנות ובקומיקס, ובגיל 18 אובחן אצלו OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית), מה שהוביל לשחרורו מצה"ל. הוא עשה שירות לאומי בהוסטל לאוטיסטים בירושלים ולאחר מכן התמכר לסמים מעוררים. "ההתמודדות שלי משתנה לאורך השנים", הוא אומר. "עכשיו אני בשליטה יחסית בעזרת תרופות. עד לאחרונה הייתי יושב שעות בחדר, מקשיב למוזיקה ומצייר. זה מה שעזר לי הרבה זמן. זו הייתה הבועה שלי. את הסמים המעוררים גיליתי בערך בגיל 19, והייתי מכור להם מאז ועד לפני כשלושה חודשים". 

 

מה זה OCD? צפו:

 

 

האח הצעיר ארז עבר מסלול שונה: הוא התגייס לגדוד 50 של הנח"ל, הקים מסגרות אמנותיות בחולון ובירושלים והשתלב בתחום אמנות הרחוב. "גם בתקופת הצבא ציירתי", הוא אומר. "בשמירות, בסופ"שים בבית – מתי שיכולתי. אחרי השחרור עברתי לבית קמה עם כמה חבר'ה מהגרעין שלי והייתי חלק מקולקטיב של יוצרים שזיו הצטרף אליו. שם שיתפנו פעולה בפעם הראשונה. התחלנו לייצר חולצות עם ציורים שלנו ומכרנו אותן בפסטיבלים כמו אינדינגב ויערות מנשה. אחר כך טסתי למזרח, ובטיול פגשתי במקרה מכר שלי שצייר גרפיטי על איזה גשר. אמרתי לעצמי: אני לא חייב לצייר רק על חולצות, אני יכול לצייר גם על גשרים".

 

באותה תקופה, לגמרי במקרה, החל זיו להתנסות בגרפיטי בכרמיאל. עם חזרתו של ארז לארץ הוא התחיל ללמוד במרכז האקדמי לעיצוב ויצ"ו בחיפה, וכבר במהלך הלימודים ארגן פסטיבל לאמנות רחוב במדרחוב נורדאו בעיר. "17 אמנים ציירו 20 ציורים על חזיתות של חנויות", הוא מספר. "זה היה אירוע ממש מוצלח". גם זיו פנה ללימודים – הוא למד אנימציה במוסררה – אבל הדרך שלו הייתה קשה יותר, בגלל הסמים. "היו לי עליות וירידות קיצוניות", הוא נזכר. "איכשהו הצלחתי לשמור על תפקוד, אבל עם המשפחה בקושי הייתי מדבר. רק לפעמים הייתי עונה לטלפון".

 

ארז: "הייתי יוצא מהצבא ומתארח אצלו, והוא היה חצי מתקשר".

 

זיו: "היום אני מעריך את זה שהמשפחה טרחה לבדוק שאני חי, אבל אז הייתי אאוט לגמרי".

 

ארז: "לא ידענו בכלל על הסמים. מבחינתנו זה היה רק OCD חריף. עד לפני שנתיים וחצי לא ידענו כלום".

 

זיו (מימין) וארז שמח על רקע ציור קיר שלהם. "עליות וירידות קיצוניות" (צילום: גיל נחושתן)
    זיו (מימין) וארז שמח על רקע ציור קיר שלהם. "עליות וירידות קיצוניות"(צילום: גיל נחושתן)

     

    גיליתי שמישהו יכול לעזור לי

     

    איכשהו הצליח זיו לסיים את לימודיו במוסררה, על אף שבשנת הלימודים האחרונה הוא קרס נפשית ופיזית וחזר לבית הוריו בכרמיאל. משפחתו עדיין לא ידעה דבר. "הייתי בבית, אבל על פרויקט הגמר עבדתי במקלט, מסומם", הוא מספר. "אחרי שסיימתי את הלימודים, עברתי לתל אביב ולמדתי בשנקר. בסוף השנה השלישית, לפני כשנתיים, שוב קרסתי וחזרתי לבית הוריי. בפעם הזו גיליתי שיש לי משפחה, ושזה דבר מדהים. גיליתי שמישהו יכול לעזור לי".

     

    איך המשפחה גילתה שאתה מכור?

    "כל משבר כזה הגיע אחרי פרידה שלי מבת זוג. גם אז חוויתי משבר, ואחריו הגיע התקף חרדה קיצוני, שמתוכו סיפרתי שאני מכור לסמים".

     

    "כשנכנסתי לכפר איזון, הייתי בשוק. חשבתי שלא אהיה מיוחד בלי הסמים, שאפסיק לצייר, אבל ציירתי שם שלוש שעות ביום. הבנתי שאני אצייר בכל המצבים, מסומם או לא"

    המשפחה הפצירה בו לעבור טיפול גמילה בכפר איזון שבשדות ים, והוא הסכים. "כשנכנסתי לשם, הייתי בשוק גמור", הוא מספר. "חשבתי שלא אהיה מיוחד בלי הסמים, שאפסיק לצייר, אבל בחצי השנה שבה הייתי בכפר איזון, ציירתי שלוש שעות ביום, רצתי כל בוקר, חוויתי שגרה חיובית. הבנתי שאני אצייר בכל המצבים, מסומם או לא – שזה איתי לעד".

     

    בתום הטיפול הוא חזר לתל אביב, שם הצליח להימנע משימוש בסמים למשך מספר חודשים, ואז שוב נפל. "למה חזרתי לסם? כנראה שהיה לי מוזר שהכל בסדר בלי זה", הוא מנסה לנתח. "נרתעתי מזה, אז לקחתי ערימות של כדורים, נכנסתי לחדר וציירתי. בדרך כלל אני משתמש כשאני לבד בחדר, לא בחברה". הפעם זה נודע למשפחה מיד, והיא תמכה בו מהרגע הראשון. "זה הגיע למצב שהמשפחה מתרגשת מזה פחות ממני", אומר זיו. "אנחנו באמת לא מתרגשים", מאשר ארז. "אנחנו רק מבינים שהוא יודע שאנחנו פה בשבילו, אבל הכל תלוי בו. בהתחלה חשבנו שאנחנו יכולים להשפיע עליו; היום ברור לנו שמי שיכול לעשות את השינוי זה רק הוא. נראה לי שגם הוא מתחיל להבין את זה".

     

    באותה תקופה הציע ארז לזיו לקיים תערוכה משותפת בגלריה ביפו. הפרויקט עלה בבית קנדינוף וזכה להצלחה. גם האחים עצמם נהנו מאוד. "למדנו לעבוד יחד", אומר ארז. "זו היתה חוויה טובה בשביל שנינו". וזיו מוסיף: "גיליתי שארז הוא סלע יציב בחיים שלי. בזכותו הבנתי שאני יכול לעבוד ולהרוויח כסף מהאמנות שלי; שאני יכול להיות מוערך על ידי אחרים ועל ידי עצמי".

     

    ציור שלהם ברחוב עקרון בחיפה. "ניקוי והתחדשות" (צילום: גיל נחושתן)
      ציור שלהם ברחוב עקרון בחיפה. "ניקוי והתחדשות"(צילום: גיל נחושתן)

       

      תקופה טובה בחיפה

       

      בעקבות העבודה על התערוכה ביפו חזר זיו לחיפה, ושני האחים פתחו שם סטודיו משותף לעיצוב. בין העבודות שביצעו עד עכשיו: ציורי קיר לחללי עבודה של חברת WeWork ואיור לעטיפת סינגל של אביתר בנאי. "אני אוהב להתעסק במוזיקה", אומר ארז, "וכבר עיצבתי כמה עטיפות לאלבומים של להקות אינדי. אביתר בנאי הוא אמן המיינסטרים הראשון שפנה אליי. עכשיו אני כבר מעצב לו סינגל שני, וזה מאוד מרגש אותי".

       

      כל אחד מהאחים עובד מול לקוחותיו באופן עצמאי, אבל את הגרפיטי הם מקפידים לעשות יחד. שניהם מאוד אוהבים לעסוק באמנות רחוב, אף שאין בצידה רווח כספי. "כשאני מצייר בחוץ, הבטן שלי גועשת ורועשת מרוב אדרנלין", מתלהב ארז. "יש משהו ממכר בציורי רחוב. גם אם זה ייקח לי 30 שעות, כמו שכבר קרה פעם, לא אפסיק את הציור. אני אעמוד באתגר הזה". וזיו אומר: "אני מתאהב בחיפה יותר ויותר. חיפה פתחה לנו תקופה טובה של ניקוי והתחדשות. זה דף חדש שלא מתעסקים בו בסמים, אלא רק באמנות".

       

        

          

        מבין שלושת האחים עמוס, אחד הוא כדורגלן. הקליקו על התמונה:

         

        ואח אחר הוא רקדן. הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)
        ואח אחר הוא רקדן. הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד