פתאום קלטתי: אני מסתובבת בציבור בבגד ים אדום, וזה פאקינג לא מזיז לי

האם לפני שלושה חודשים חשבתי שזה יכול לקרות? ממש לא. אבל כנראה שאנחנו יצורים של הרגלים ושל הסתגלות, אז הכל אפשרי. כך התחלתי לשחות, פרק י'

ענת לב אדלרפורסם: 28.10.19 02:26
ענת לב אדלר. אישה שלא בדיוק סותמת את הפה, ושנושאת על עצמה מבנה גוף ים-תיכוני שקיבלה בתורשה ובתוקף היותה חובבת סביח (צילום: נטע בנטוב)
ענת לב אדלר. אישה שלא בדיוק סותמת את הפה, ושנושאת על עצמה מבנה גוף ים-תיכוני שקיבלה בתורשה ובתוקף היותה חובבת סביח (צילום: נטע בנטוב)

עד כמה אנחנו יצורים של הרגלים ושל הסתגלות? בשיעור השחייה האחרון יצא שהכיסאות הקבועים שעליהם התרגלתי להניח את הציוד שלי בזמן שאני בבריכה, היו תפוסים. באמת חוצפה: הם לא יודעים שכאן אני מתמקמת בכל שישי בבוקר? ועל כן, בסיום השיעור, כיוון ששכחתי משינוי הלוקיישן, ויצאתי מהמים מהמקום "הרגיל", בצד שקרוב יותר למקום "הקבוע" שלי, הבנתי שכדי להגיע לתיק ולמגבת, עליי להקיף את הבריכה. עזבו את זה שכבר היה ממש קר לצאת ככה מהבריכה בלי להתנפל על המגבת המגוננת תוך שנייה ורבע. בואו נדבר על זה שאנחנו שפוטים של הרגלים. האמת היא שהבחנתי בזה לא מזמן בזכות סדנת כתיבה שבה השתתפתי. בשיעור השני קלטתי שהתלמידות נכנסות לכיתה ומתיישבות בול, אבל בול, באותו סדר שבו התיישבו בשיעור הראשון, ושהנטייה המיידית היא להמשיך לנהוג כך גם בפעמים הבאות, ושאם מישהי מפרה את הסדר – למשל, תלמידה חדשה שמצטרפת פתאום ומתיישבת איפה שמתחשק לה בלי לדמיין שכבר נקבעו כאן סדרים – ובכן, זה דורש נשימה עמוקה מאוד של הסתגלות. מצד כולן. גם מצידי.

 

ודווקא על ההסתגלות אני רוצה לדבר היום. הרי ידוע שדארווין, אבי האבולוציה, לא טען שהחזקים שורדים: הוא בעצם אמר שהמסתגלים שורדים. ולעובדת הסתגלותי שמתי לב בדיוק במהלך המרוץ הזה אחר המגבת, שדרש ממני לסובב חצי בריכה כשאני בבגד ים אדום. לפתע קלטתי, שחוץ מהעובדה שממש קר לי, ושהייתי צריכה ללכת 20 שניות לכיוון המגבת, זה ממש לא מזיז לי שאני הולכת ככה מסביב לבריכה עם בגד ים אדום, בלי שום כיסוי נוסף לגופי. 

 

בואו, זה לא שאני מתכוונת עכשיו להתחיל ללכת להשלים קניות בסופר כשאני לבושה בבגד ים אדום בלבד, אבל כן מצאתי את עצמי הולכת, ואפילו זקופה (טוב, קצת כפופה מהקור, אבל הבנתם את הכוונה – יותר לכיוון ברוש מאשר ערבה בוכייה), ואפילו מודעת לזה שאני פוסעת עכשיו כשבגד ים אדום בלבד לגופי, ויכול להיות שיש אנשים שמסתכלים עליי כשאני הולכת ככה בבגד ים אדום בלבד לגופי (אני חוזרת על זה בכוונה, זו לא התרשלות של העורך), וזה פאקינג לא מזיז לי. ואתם מבינים, כן? זה לא עניין פשוט בכלל.

 

ענת ובגד הים. כדאי שנזכור ש"מסוגל" ו"להסתגל" זה מאותו שורש (צילום: דנה קופל )
    ענת ובגד הים. כדאי שנזכור ש"מסוגל" ו"להסתגל" זה מאותו שורש(צילום: דנה קופל )

     

    נתחיל מזה שאני בגיל שהיה פעם המשקל שלי, ונוסיף את זה שנשים בנות 51, גם אם הן במידות הגוף הנכונות, לא בקלילות משוטטות בבגדי ים אדומים על שפת בריכה, לא כל שכן כשמדובר באישה שלא בדיוק סותמת את הפה, ושנושאת על עצמה מבנה גוף ים-תיכוני שקיבלה בתורשה ובתוקף היותה חובבת סביח, קובות, מחשי ושאר ליפופי קלוריות שכל דיאטנית מתחילה הייתה מחזירה בגינן את המנדט. תוסיפו לכך את העובדה שהרבה, הרבה מאוד שנים עברו מאז שנכנסתי בכלל למים ויצאתי מהם בבגד ים - ותבינו את גודל המעמד והשינוי. האם באוגוסט האחרון, לפני שלושה חודשים, כשנרשמתי ללימודי השחייה, חשבתי שזה יכול לקרות? ממש לא. אבל מתברר שבסופו של דבר אנחנו לא הדברים שאנחנו חושבים או מתכננים, אלא אנחנו הופכים להיות הדברים שאנחנו עושים לאורך זמן. ובמקום שבו כולם בכל שבוע הולכים בבגד ים – ילדים ותינוקות, גברים עם כרס ונשים חטובות, בני הגיל השלישי בשיער כסוף ובני נוער בעלי צרכים מיוחדים, מדריכות ומדריכים, זוגות ותיקים וחבר'ה צעירים - אז פתאום זה לא מרגיש כזה אישיו להיות בבגד ים. גם אם הוא אדום. וגם אם עברו באמת הרבה שנים מאז שהסתובבתי בציבור בבגד ים.

     

    אני יושבת על הספה, עירומה לגמרי, מסתמסת להנאתי – כי העירום כבר הפך להיות נון-אישיו. כי התרגלתי. אם היו מספרים לי את זה כשנכנסתי באותו בוקר לסטודיו, הייתי צוחקת, או בורחת בבהלה

    וכאן גם נכנס לתמונה הצורך הכמעט הישרדותי שלנו – להיות כמו כולם, להשתלב, להתחבר, לא להיות חריגים. כולם הולכים כאן בבגד ים? אז זה בסדר, גם אני. כולם עירומים בחוף הנודיסטים? ארגיש מוזר דווקא אם אלך בבגדים. וזה מזכיר לי את הפעם ההיא, בגיל 40 ומשהו, כשבמסגרת עוד גל ששיברתי אל מסלעת אמצע החיים, החלטתי ללכת ולהצטלם בעירום מלא – ולא סתם, אלא בסטודיו של צלם ממין זכר, ועוד תיעדתי את העניין בכתבה במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות". דקות ארוכות לקח לרון הצלם לשכנע אותי להוריד את התחתונים ואת החזייה שהתעקשתי להמשיך ללבוש, בעודו מסביר שיהיה לי קצת קשה לצאת מכאן עם צילומי עירום כשאני מתעקשת להישאר מכוסה. אבל כשהורדתי את הבגדים בסוף, ונשארתי מולו לבושה רק בעננת בושם ובליפסטיק אדום, התקלפה ממני גם הבושה, ובסופו של דבר, לאחר סשן מצחיק ומרגש של שעה וחצי שבו אני מדגמנת פוזות למצלמה של אדם זר כשאני בלבוש חווה מינוס – רון הודיע שהצילומים נגמרו, ושהוא צריך לארגן את הסטודיו לקראת בואה של המצולמת הבאה. ואני? בעוד הוא אוחז במטאטא ומכבד את הרצפה, התיישבתי לי בשיא הטבעיות, בעירום מלא, על הספה שעמדה במרכז החדר, והסתמסתי עם חברתי הטובה גליה, משדרת לה תחושות וצילומים מהחוויה שעברתי.

     

    "את קולטת מה קורה כאן?" שאל אותי רון וחייך, וגם שלף את המצלמה שלו ותיעד את הרגע. ואני התחלתי לצחוק, כי קלטתי: אני יושבת על הספה, עירומה לגמרי, הרבה אחרי שהצילומים הסתיימו, לא ממהרת להתלבש, מסתמסת להנאתי – כי העירום כבר הפך להיות נון-אישיו. כי התרגלתי. אם היו מספרים לי את זה כשנכנסתי באותו בוקר לסטודיו, הייתי צוחקת, או בורחת בבהלה.

     

    אז בפעם הבאה שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא מסוגלים לעשות משהו, כדאי שנזכור ש"מסוגל" ו"להסתגל" זה מאותו שורש, ועוד יותר כדאי שנתחיל לעשות את המשהו הזה, ואז נגלה שאופס, התרגלנו לעשות אותו. ויש סיכוי שאנחנו אפילו די נהנים.

     

     

       

      מה הקשר בין טרול ורוד לשיעורי שחייה? הקליקו על התמונה:

       

      טרול ורוד ושמו פחד: הרגע שבו את נפרדת מהקיר ומרשה לעצמך לצוף. הקליקו על התמונה (צילום: demm28 / Shutterstock)
      טרול ורוד ושמו פחד: הרגע שבו את נפרדת מהקיר ומרשה לעצמך לצוף. הקליקו על התמונה (צילום: demm28 / Shutterstock)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.