טרול ורוד ושמו פחד: הרגע שבו את נפרדת מהקיר ומרשה לעצמך לצוף
שיעור השחייה השני של ענת הוקדש להתמודדות עם האויב הכי גדול ואימתני שלה, שכבר שנים סוגר אותה בתוך קירות דמיוניים ומאיים עליה. כך התחלתי לשחות, פרק ב'
להחליט שלא פוחדים מהפחד זה דבר אחד, ולהפסיק לפחד זה דבר אחר. ההחלטה לא לפחד מהפחד היא חותכת ומבתרת את המציאות באחת: קודם פחדתי מהפחד – עכשיו אני לא פוחדת ממנו. זו הסיבה לכך שגם בשיעור השחייה השני לבשתי את בגד הים האדום וקפצתי למים (טוב, החזקתי את המעקה וירדתי במדרגות). אבל כאן, ברדודים (כשאגיע לעמוקים אתם תדעו), עדיין חיכו לי הפחדים שלי, כמו קהל עוין שמלכסן מבט כשאת נקלעת ליציע לבושה במדים של הקבוצה הלא נכונה. ולנצח אותם זה כבר סיפור תהליכי וארוך יותר.
מיותר לציין שכל הפחדים שלי קשורים בדרך כזו או אחרת בבליעת מים, באיבוד אוויר ובאימה שמתלווה לחוסר היכולת לנשום כשהראש בתוך המים. כל אלה – כך דמיינתי לעצמי בשעה שצפתי, ומורן המדריכה עדיין אוחזת בכפות ידיי – בוודאי יובילו לצלילה אנושה אל תהומות האוקיינוס (כולה 1.40 מ' גובה בחלק העמוק של הבריכה) ולמוות בטוח בחנק אכזרי. והנה, למרות שרשרת אורות האימה, מצאתי שאני כן ממלאת אחר הוראותיה של מורן ואפילו מצליחה לעזוב ידיים לפרק זמן של שנייה וחצי, עד אשר תוקפת אותי בעתה ואני מתנודדת ומאבדת כיוון, ופתאום הריאות מאיימות להתנפץ אל דופנות בית החזה, ידיי מפרפרות מבוהלות לעבר כפותיה של מורן, והראש מזנק מתוך המים, מחפש אוויר.
אבל מורן ראתה בכך דווקא סוג של התמודדות ראויה לציון. "את מנהלת מערכת יחסים מיוחדת מאוד עם הפחדים שלך", אמרה לי והסבירה שיש מי שפועלים מתוך הפחד, והוא מושך אותם מטה ולכן לוקח להם הרבה זמן להשתחרר ממנו, ואילו אני, לדבריה, מצאתי שיטה אחרת: אני מפרידה את הפחד מעצמי ומתנהלת במקביל אליו (ככה היא אמרה. מעולם לא חשבתי על זה לפני כן, אבל בשביל זה יש תהליכים ומורים שמשקפים לנו את הדברים). "כלומר, הוא קיים, הפחד, הוא נוכח, אבל את לא נותנת לו לנהל אותך, אלא את עושה מה שצריך – במקביל אליו ובלי לעשות לו חשבון", היא אמרה. אחרי זה פשוט דמיינתי שהפחד שלי הוא מין טרול ורוד כזה, ושאני אוחזת בו ביד כמו שלוקחים ילד שמפריע בכיתה ומוציאים אותו קצת החוצה כדי שיירגע, ואז מובילה אותו לספסל מול מסלול השחייה תוך שאני מורה לו: "עכשיו תשב כאן ותראה מה זה. עכשיו אני הולכת לצוף בלעדיך. תהנה".
ובאמת, נכנסתי לבריכה והכנסתי את כל הראש למים וצפתי הרחק מהפחד. אמנם, עדיין נתמכת על ידי מורן, אבל היי, "עזבתי את הקיר".
היה מפתיע לדמיין את הפחד שלי כטרול ורוד שיושב נזוף ושפוף-כרבולת על שפת הבריכה. אחרי שכתבתי על זה בפייסבוק, קיבלתי עשרות תגובות מנשים שהודו שהדימוי הזה מצא חן בעיניהן, ושהן רוצות ללכת לקנות לעצמן טרול ורוד ולהושיב אותו מולן על הספסל כדי להפריד את הפחד שלהן מעצמן ו"לעזוב את הקיר" – כל אחת בזירה שמציקה לה. "לכולנו יש את הקירות הדמיוניים שלנו", "גם אני רוצה לעזוב איזה קיר", "גם אני רוצה אומץ לצוף רחוק מהפחדים שלי", כתבו לי העוקבות והוסיפו ששיקפתי להן את הדרך שבה הן היו רוצות להתנהל כדי להפריד את עצמן מהפחד.
על נושא הפחד אפשר לכתוב בלי סוף, כי היחסים שלנו עם הפחדים שלנו הם עניין שמלווה אותנו כל החיים: לעיתים אנחנו מפרקים אותם, לעיתים הם מפרקים אותנו – אבל הפחדים תמיד שם. ובעניין הטרול הוורוד, קראתי פעם שכשרוצים להתמודד עם משהו שאולי הוא גדול ורב-זרועות מאיתנו, צריך פשוט להאניש אותו ולקרוא לו בשם חיבה מתקתק, ושההאנשה הזו מאפשרת להתיידד גם עם מה שנראה בלתי אפשרי, כמו למשל הרצון "לעזוב את הקיר".
את אפרת, ישראלית שכבר כמה שבועות מטיילת לבד באלסקה, ראיינתי בשבוע שעבר, ומכיוון שאנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא אלא כפי שאנחנו, היה זה אך טבעי שאשאל אותה על ההתמודדות עם הפחד כשהיא נעה במכונית קטנה בערבות אלסקה ופוגשת דובים פנים אל פנים. מה שהיא אמרה לי על ההתמודדות עם הפחד הרחיב עוד יותר את ארגז הכלים שלי בנושא. "כן. אני פוחדת", הודתה אפרת כששאלתי אותה איך זה להיות אישה לגמרי לבדה יום ולילה באלסקה המאתגרת, "אבל למדתי שאני לא מאפשרת לפחדים שלי למנוע ממני לעשות דברים. אני כן מרשה להם להגן עליי".
המשפט הזה כמובן דיבר אליי – ישר ציירתי בדמיוני את הטרול הוורוד שלי תקוע על כיסא פלסטיק רטוב וצועק עליי ששכחתי אותו על שפת הבריכה – אבל הוא בעיקר לימד אותי עד כמה אפרת חכמה, שכן מה שהיא עשתה זה להחזיר לפחד את תפקידו הראשוני, מהיותו חלק ממנגנון "הילחם או ברח". "לפחד תפקיד מרכזי בשרידותו של האדם או בעל החיים, והוא משמש כאמצעי להרחקתו מהסכנה הנשקפת לחייו. תגובה התנהגותית לפחד היא בריחה מאזור הסכנה, החזרת מלחמה או קיפאון ושיתוק", מסבירים בוויקיפדיה את מהותו של המנגנון ההישרדותי הזה. ואכן, אם לשפוט לפי העובדה שהשארתי מאחור את פחד השחייה שלי וקפצתי למים, הרי שבחרתי להחליף בריחה בהחזרת מלחמה. המלחמה, אגב, היא לא בפחד עצמו אלא בגורמים המעכבים המייצרים אותו.
אז איך הפך הפחד המשתק שנשאתי עימי כל השנים מפני קפיצה למים, לטרול ורוד ושמוט כנפיים? פשוט התחלתי להגיד לעצמי טקסטים חדשים ולהאמין בהם תוך כדי תהליך. כי לא המחשבה מייצרת מציאות. מחשבות יש לנו מיליון בשעה. האמונה וההחלטה הן שהופכות את מה שנראה בלתי אפשרי, לממשי. והעיקר – לא לפחד מהפחד.
איך נראה שיעור השחייה הראשון של ענת לב אדלר? הקליקו על התמונה:
