בילדותם הם נהגו לריב לעיתים קרובות, אבל כשהתבגרו, הפכו שלושת האחים עמוס - נתן, דני ומיכה - לחברים טובים. "שלושתנו היפראקטיביים; היינו צריכים להוציא אגרסיות, אז היינו רבים הרבה", מספר האח הבכור, נתן. שלושתם תיעלו את האנרגיות שלהם לתחומים שקשורים בפעילות גופנית, וכיום לכל אחד מהם יש קריירה בתחום. "ההורים שלנו לא ממש דחפו אותנו לעסוק בזה", אומר נתן, "אבל הם תמיד אמרו לנו לתת מאה אחוז בכל דבר שאנחנו עושים".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- אשתו של שי גולדן: "צפיתי בו בקנאה"
נראה שהמסר הזה של הוריהם בהחלט השפיע על חייהם והצלחתם של שלושת האחים: הבכור, נתן, בן 37, פיתח קריירה בתחום הרוגבי כשחקן וכמורה; האח האמצעי, דניאל (דני), 30, התמיד בחוג הכדורגל שאליו הלך בילדותו, נעשה שוער מצטיין וכיום משחק במכבי פתח תקווה; והאח הצעיר, מיכה, 27, מטפח קריירה בתחום המחול – אף שבעבר ניסה ללכת בעקבות שני אחיו ולנסות משהו ספורטיבי. "ניסיתי כל חוג ספורט אפשרי, אפילו כדורגל", הוא מספר. "הייתי מציק לאמא שלי כל היום, ובסוף היא הציעה שאלך לחוג ריקוד שבדיוק פתחו באזור שלנו. אני בעצם חייב לה את הקריירה שלי".
מזימבבואה לקיבוץ
האם, דבי (60), נולדה בזימבבואה, והאב, לינדסי (64), הוא בריטי שהתגייר למענה. בשנות נישואיהם הראשונות גרו בני הזוג בזימבבואה, שבה גם נולדו שני בניהם הראשונים, נתן ודני. ב-1987 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בקיבוץ כפר בלום שבצפון, שבו מתגוררים ההורים עד היום. הבנים מספרים שאת הזיקה לפעילות גופנית קיבלו מהוריהם. "אמא שלנו הייתה שחיינית ממש טובה כשהייתה צעירה, אבל ההורים שלה אמרו שהיא צריכה להפסיק עם זה וללמוד מקצוע", מספר מיכה, האח היחיד שנולד בארץ. "אבא שלנו שיחק רוגבי, כמו רוב בני המשפחה".
"ההורים שלנו גרו תקופה מסוימת בדרום אפריקה, שבה רוגבי זה סוג של דת", מסביר נתן. "מילדות היה לי ברור שגם אני אשחק, והמשכתי בכך גם אחרי שעלינו לארץ".
הבכור לבית עמוס שירת כלוחם בנח"ל, ואחרי השחרור החליט לעסוק ברוגבי באופן מקצועי. "טסתי לאירלנד ושיחקתי שם 12 שנה. פעמיים בשנה הייתי מגיע לישראל כדי לשחק עם הנבחרת". לפני ארבע שנים חזר לארץ, וכיום הוא משחק בנבחרת ישראל ברוגבי ומלמד בחוג לילדים. לפני כשנה הקים עם שותפו תומר סרוק מועדון בשם רוגבי הדרים, שנועד לקדם בישראל את ענף הספורט הזה ואת התרבות הנלווית אליו. "פתחנו שני סניפים בשרון, וזה מאוד מצליח", הוא אומר. "אני רוצה לפתח את הספורט הזה בארץ ולהביא לכאן את מה שלמדתי בחו"ל".
הכירו את נבחרת הרוגבי שבה משחק נתן עמוס (וגם ההורים פה):
גם האח דני רצה לשחק רוגבי בילדותו, אבל מכיוון שלא נפתח חוג שהתאים לגילו, נאלץ לוותר ונרשם לחוג כדורגל. "כל החברים שלי הלכו לכדורגל, אז הלכתי איתם. לא ממש חשבתי לעסוק בזה כמקצוע, אבל נהניתי מזה, וכששאלו אותי בשלב מסוים אם אני רוצה להמשיך, החלטתי שכן".
הוא החל כשחקן בקבוצת הנוער עירוני קריית שמונה והמשיך לקבוצת הבוגרים, שאיתה זכה בגמר גביע הטוטו ועלה לליגת העל. ב-2012 הפך לשוער הקבוצה וזכה עימה באליפות המדינה. בסוף אותה שנה הסתיים החוזה שלו עם הקבוצה, והוא עבר בין קבוצות שונות עד שלפני שמונה חודשים הגיע למכבי פתח תקווה.
שלושת האחים נוהגים לפרגן זה לזה, לתמוך ולעודד, אבל במשחקי הכדורגל של דני לא קל לנתן ולמיכה. "בכל פעם שכדור מתקרב לשער, אני נלחץ", אומר מיכה. "אם נתן עושה טעות על מגרש הרוגבי, יש לו אפשרות לתקן, אבל דני, כשוער, הוא המוצא האחרון של הקבוצה, ואם הוא עושה טעות, ויש גול, הצופים מאשימים רק אותו. אני יכול לשבת במשחק ופתאום לשמוע מישהו מאחוריי מקלל את אמא שלי. זה שונה מרוגבי, שם יש אווירה אחרת, פחות תחרותית".
סוג של חיים כפולים
מיכה בחר להיות רקדן מקצועי כבר בגיל 16: באותה תקופה הוצע לו להתגייס לצה"ל במסלול של רקדן מצטיין, והוא הצטרף למכינה להכשרת רקדנים של להקת המחול הקיבוצית. במשך כשנתיים רקד בלהקה הקיבוצית הצעירה, ולאחר מכן הצטרף ללהקת ורטיגו, שם הוא רוקד עד היום. במקביל, הוא רוקד באופרה הישראלית ובלהקה של גיל הרוש וגם עובד כדוגמן.
במהלך שנות הריקוד שלו ספג לא מעט ביקורות והקנטות בנושא, לעיתים גם מצד שני אחיו. "נתן ודני היו יורדים עליי כל הזמן כשהיינו קטנים", מספר מיכה, "אבל החברים מהשכבה בקיבוץ תמיד תמכו בי, וזה עזר לי מאוד. דני ואני רבנו כל תקופת בית הספר, עד שהוא סיים את התיכון ועזב את הבית. אחרי שאני עזבתי את הבית, בגיל 18, חייתי סוג של חיים כפולים, עד שיצאתי מהארון. ההורים שלי הופתעו, אבל האחים שלי אמרו שהם כבר ידעו".
צפו בו רוקד:
בשנים האחרונות התקרבו השלושה זה לזה. "פעם, אם הייתי שואל את דני שאלה, הוא היה מרביץ לי; היום אני מתייעץ איתו בכל מיני נושאים, והוא איתי".
אבל לפני כשלוש שנים קיבל מיכה מכה בהחלט לא נעימה מכיוונו של אחיו הכדורגלן: במדורי הספורט פורסם שבמהלך משחק נשמע דני עמוס פולט קללה הומופובית. "לא כעסתי עליו", אומר מיכה, "כי אני מכיר אותו ברגעי הכעס שלו ויודע שהוא לא התכוון לזה. זה פשוט נפלט לו. מאז שדני היה ילד, אוהבים להאשים אותו בכל מיני דברים. מה שהיה נחמד זה שהוא התקשר אליי ושאל מה כדאי לו לעשות כדי לתקן את זה. כיום אנחנו חברים מאוד טובים, במיוחד עכשיו, כשהוא גר קרוב אליי".
מיכה גר בתל אביב עם בן זוגו, עומרי נגבי, לשעבר שדרן בגלגלצ; דני, גרוש ואב לשתיים - ירדן (חמש) ושי-לי (שלוש) – גר בהרצליה; נתן גר בתל מונד עם זוגתו, שירן ביטון, לה יינשא בעוד כחודש. "כשאנחנו
נפגשים, אנחנו מעדיפים לא לדבר על עבודה", אומר דני, "אבל לפעמים אנחנו מתייעצים על דברים שקשורים לזה, כמו תוספי תזונה. ביני לבין נתן תמיד היה חיבור חזק, בגלל הספורט, אבל בשנים האחרונות אני מתעניין גם במה שמיכה עושה. רק כשראיתי את ההופעות שלו, הבנתי את המשמעות של להיות רקדן. לפני כן לא באמת הבנתי באיזה כושר מטורף הם צריכים להיות".
"בגלל שהעבודה שלנו היא ספורט ואימונים, בשעות הפנאי אנחנו מעדיפים לעסוק בדברים אחרים", מוסיף נתן. "גם לכל אחד יש תוכנית אימונים שונה: מיכה צריך גמישות, ודני עובד על כוח מתפרץ. בבית אנחנו יושבים עם ההורים, מדברים וצוחקים. אם אשאל את דני אם הוא רוצה לצאת לרוץ, הוא לא יבין מאיפה נפלתי עליו. לפעמים אנחנו רואים רוגבי עם אבא – רק דני ואני. מיכה אפילו לא יודע מהם החוקים של המשחק. זה לא מעניין אותו".
גם בכדורגל מיכה לא ממש שולט, ורק בשנים האחרונות התחיל ללכת למגרשים כדי לראות את אחיו דני שומר על השער. "רק לפני שבועיים הסבירו לי מה זה נבדל", אומר האח הצעיר. "בגלל שהתקרבנו יותר, התחלתי להגיע למשחקים כדי לעודד אותו, והפכתי להיות גאה יותר במה שהוא עושה".
ההורים, מצידם, התקשו להתגאות בעיסוקים שבחרו ילדיהם בקרב בני המשפחה המורחבת. "כולם שם עורכי דין או רופאים, כך שאנחנו יוצאי דופן", אומר מיכה. "בהתחלה זה היה קשה גם לנו וגם להם, אבל אחר כך דני ונתן התחילו להצליח, ואני התחלתי לרקוד באופן מקצועי, אז זה הפך למקור לגאווה. מהכבשים השחורות במשפחה הפכנו להיות אלה שהגשימו את החלומות שלהם ועושים את מה שהם אוהבים".
_____________________________________________________
גם הם אחים, ואפילו מפורסמים. הקליקו על התמונה:
