אנשים
ערוצים

"הקריירה של בן זוגי התקדמה ופרחה, ולי לא באמת אפשרו להצליח"

מיכל גולדן, אשתו של שי, מספרת על העסק שהקימה, שלא עלה יפה, ומסבירה את התהליך שעברה, מילדה שפוחדת להגיד מה היא חושבת, לפמיניסטית שאומרת הכל

נגה שנער-שויערפורסם: 19.03.17 01:55
מיכל גולדן. "המסר לנשים הוא: 'אם תעבדי קשה, תצליחי', אבל במציאות זה ממש לא עובד ככה" (צילום: נעה זני )
מיכל גולדן. "המסר לנשים הוא: 'אם תעבדי קשה, תצליחי', אבל במציאות זה ממש לא עובד ככה" (צילום: נעה זני )

עוד כילדה הרגישה מיכל גולדן (47) שהיא חיה בשני רבדים: הגלוי, שבו הייתה כמו כולם והתיישרה לפי המוסכמות החברתיות, וזה שבתוכה, הסמוי מהעין, שבו תססו רגשות של תסכול על מציאות מאכזבת וחוסר יכולת לבטא את עצמה ולהגיד מה היא חושבת באמת. כיום, כפמיניסטית מוצהרת הפועלת לשינוי השיח המיני בקרב בני נוער, היא אומרת הכל: בגלוי, לאור היום, בלי פחד.

 

מי את?

"אני בעצמי לא יודעת עד היום מי אני. אני חושבת שיש המון רעש חברתי, שמבלבל וגורם לך לשכוח מי את. בעבר התנהגתי כמו שצריך, ולא כמו שאני. בשנים האחרונות מאוד חשוב לי למצוא את עצמי. הנה כמה דברים שאני יודעת בוודאות: אני בת אדם אופטימית, פמיניסטית, שמאלנית, צמחונית, מרדנית, רצה תרתי משמע - המוח שלי לא עוצר (הפרעת קשב קשה), ואני רצה ברגליים כדי להקל עליו. העולם בבסיסו גדול עליי, מוצף רוע וחוסר צדק. מה שמחזיק אותי הוא האמונה שהטוב ינצח".

 

ומה את עושה?

"עובדת במחלקת החינוך וההסברה במרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית באזור חיפה והצפון. אני מרכזת שני תחומים: מניעת הטרדה מינית בארגונים והסברה להורים. בעבר הייתי בעלת עסק עצמאי בתחום של אמהות וקריירה. לפני כן עבדתי במערך ההדרכה של בנק לאומי".

 

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בחדרה, בת רביעית במשפחה של חמישה ילדים. אבא שלי נולד בפרס, אמי ילידת מרוקו, ושניהם עלו לארץ בגיל צעיר, ומהר מאוד נאלצו להיות עצמאיים ולפרנס את עצמם ואת משפחתם. בבית שלנו לא היה שיח עדתי, פשוט לא התעסקנו בזה, עד שהגיע ערב מאכלי עדות בבית הספר שהפגיש אותי עם השיוך האוטומטי שלי למשהו שלא היה חלק ממני.

 

מיכל גריבי (גולדן) בגן חובה. "לא היה שיח עדתי בבית שלנו" (צילום: אלבום פרטי)
    מיכל גריבי (גולדן) בגן חובה. "לא היה שיח עדתי בבית שלנו"

     

    "בבית לא היה חסר לנו כלום, אבל היה ברור שהכסף לא נמצא בשפע, וההתנהלות הייתה מחושבת מאוד. כילדה הבנתי שאבא שלי עובד קשה כדי לפרנס אותנו. העבודה נתפסה כערך, וכך גם המשפחה. היה ברור שכולנו דואגים אחד לשני, ושלא משנה מה יקרה - כולנו ביחד. אנחנו שומרים על הקשר הקרוב בינינו גם היום.

     

    "בבית הספר הייתי תלמידה טובה מאוד, אבל הייתי צריכה תמיד להתאמץ ולהשקיע כדי ליישר קו עם העולם. גם הרגשתי שאין לי אפשרות לבטא את הרצונות שלי בקול רם, כי היה לי ברור שמדובר בהליכה נגד המוסכמות החברתיות המקובלות, הכרוכה במחיר כבד".

     

     

    מיכל (שנייה מימין) עם ארבעת אחיה. "שומרים על קשר קרוב עד היום" (צילום: אלבום פרטי)
      מיכל (שנייה מימין) עם ארבעת אחיה. "שומרים על קשר קרוב עד היום"

       

      כשהגיעה לצבא, היא מספרת, הוכתה בהלם. "הייתי הכי ילדה טובה - לא מעשנת, לא שותה - ופתאום פגשתי אנשים שמקללים, ששותים. הייתי פקידת מבצעים בחיל האוויר והתקשיתי להסכים עם הפערים שבין הטייסים לאנשי הגף הטכני ועם הפקודות המטופשות. התעקשתי על הצדק שלי והבטחתי לעצמי שבעתיד אף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות". 

       

      לפני הגיוס לצה"ל. "הייתי הכי ילדה טובה - לא מעשנת, לא שותה" (צילום: אלבום פרטי)
        לפני הגיוס לצה"ל. "הייתי הכי ילדה טובה - לא מעשנת, לא שותה"
         

         

        אחרי השחרור עברה לתל אביב ולמדה לתואר ראשון במינהל עסקים במכללה למינהל. במקביל, עסקה בעבודות מזדמנות. "התקבלתי לעבודה בבנק לאומי, ובתוקף תפקידי הייתי אחראית למיונים של עובדים חדשים. באחד הימים הגיע בחור צעיר ונאה - שי גולדן. הוא לא ממש התאים לבנק, אבל כן התאים לי, ולכן התקבל לעבודה. לאט-לאט הקשר בינינו התפתח, וב-1998 נישאנו. ב-2000 נולד בננו הבכור, אייל, וב-2003 הצטרפה למשפחה נועה. אנחנו מתגוררים בבנימינה.

         

        "המפגש עם ההורות והאמהות לא קרה לי באופן טבעי. אהבתי מאוד את ילדיי, אבל לא ממש אהבתי את התפקיד האמהי. היה לי קשה עם הבדידות ועם תחושת הלבד שבאו יחד עם האמהות. הרגשתי ששיקרו לי, שאף אחד לא הכין אותי למה שעומד לקרות. היה לי קשה גם עם האינטנסיביות שבאמהות, שגרמה לי לבטל את עצמי ואת הצרכים שלי. כל מה שהייתי קודם, לא יכולתי להיות יותר. חוויתי ביטול של חלקים מהזהות שלי.

         

        "כשנועה נולדה, התפטרתי מהבנק. רציתי להקדיש את עצמי לילדים. מאחר שהצטיינתי בעבודה, היה לי ברור שאוכל להקים עסק עצמאי בקלות, אבל גיליתי שהעולם של נשים עצמאיות שונה מזה של נשים שעובדות בארגונים מסודרים. בתהליך ארוך של ניסוי, טעייה, לימוד של תחומים חדשים ועבודה קשה הצלחתי לבסס את העסק שלי - ייעוץ עסקי לאמהות. סייעתי לנשים עצמאיות לנסח לעצמן תוכנית עבודה ותוכנית שיווקית לעסק, כשבמרכז עומד כל העת האיזון שבין הבית לעבודה. ועדיין, הרגשתי שיש בעיה.

         

        "המסר לנשים הוא: 'אם תעבדי קשה, תצליחי', אבל במציאות זה ממש לא עובד ככה. המחיר שנדרשתי לשלם כדי להיות אמא טובה היה עצום. הצורך המתמיד לג'נגל בין העבודה לבית, בצירוף הקשיים שמערימים בארץ על נשים בעלות עסק עצמאי, לא באמת אפשרו לי להצליח. במקביל, היו רגעים שבהם צפיתי בקנאה בבן זוגי, שהקריירה שלו התקדמה ופרחה בהתאם לכישוריו אבל גם בהתאם לחופש לו זוכים גברים בניווט הקריירה שלהם.

         

        צפו במיכל גולדן עם בעלה שי ב"מחוברים", לפני התקופה הפמיניסטית שלה:

         

         

        "אחרי תקופה ארוכה שבה העסק שלי עבד ברמה בינונית, הבנתי שחסר לי ידע. כשחיפשתי לימודים, נחשפתי לשיח הפמיניסטי. פתאום קיבלתי מילים ומונחים לחוויה הקטנה, הפרטית שלי. הרגשתי שהגעתי הביתה. הבנתי שהאישי הוא הפוליטי: שכל עוד מיניות וכסף מנהלים את העולם - גברים ישלטו בו. בחרתי לפעול בתחום החינוך למען הדור הבא.

         

        "התחלתי תואר שני בלימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה. התזה שלי עסקה בנושא קטן, טריוויאלי לכאורה ויומיומי - ניסוח חוזר המנכ"ל של משרד החינוך וההנחיות של בתי הספר לגבי התלבושת האחידה. הבנתי שהתחום הטכני הזה, לכאורה, טומן בחובו מסרים חשובים, בעייתיים ומסוכנים, המכתיבים את ההתייחסות ואת התפיסות של ילדים ובני נוער אל עצמם ואל בני המין השני. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית באזור חיפה והצפון, ובמקביל התחלתי להרצות למבוגרים ולבני נוער את עיקרי התזה שלי".

         

        מיכל גולדן, כיום. "עברתי מסע ארוך, קשה, מייגע וכואב" (צילום: נעה זני )
          מיכל גולדן, כיום. "עברתי מסע ארוך, קשה, מייגע וכואב"(צילום: נעה זני )

           

          מה לקחת איתך מ"בסיס האם", ממסלול חייך, למיכל של היום?

          "ההורים שלי היו זוג צעיר ונטול אמצעים, שבנה את עצמו בעשר אצבעות. אבא שלי עבד בבקרים כשכיר, ובערבים היה מבצע תיקונים בבתים של אנשים. הוא לקח אחריות על החיים שלו, לא ביזבז זמן על קיטורים ולא נרתע מעבודה קשה. ממנו למדתי שאדם צריך לקחת אחריות על חייו. שהאחריות הזו היא בסיס לחיים טובים יותר.

           

          "עברתי מסע ארוך, קשה, מייגע וכואב כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום. מגיל צעיר מִשְטַרְתִי את עצמי, שתקתי ושמתי מסכה כדי להתאים. חוסר היכולת לדבר, להגיד את מה שאני חושבת ורוצה באמת, הכביד עלי מאוד במשך שנים. בשיח הפמיניסטי מצאתי בית. מרכז הסיוע שבו אני עובדת הוא ארגון פמיניסטי, שבו לכולנו יש מנדט לחשוב ולפעול באופן אוטונומי. מצאתי את המסגרת הנכונה לי, שבה אין יותר פער בין הפנים לחוץ. אין לי יותר צורך לבעוט, מפני שאפשר לדבר. שיח הוא מפתח ליצירת שינוי.

           

          "ביחד עם ההכרה בכך שהאישי הוא הפוליטי, ושהעולם עוד רחוק מלהפנים את הדברים שאני מאמינה בהם, באה גם ההבנה שאת השינוי כל אחד ואחת יכולים וצריכים להתחיל בדרכם. אני עושה זאת דרך השיח על מניעת הטרדה מינית. אני מדברת עם מאות אנשים על הנושא ועושה הפרדה ברורה בין חיזור להטרדה. אני מאמינה שבני אדם, ביסודם, לא רוצים לפגוע. יש המון בלבול, בייחוד בקרב בני נוער, לגבי מיניות. הם זקוקים להכוונה. לכן חשוב לדבר עם המתבגרים הפרטיים שלנו". 

           

          "אין לי יותר צורך לבעוט, אפשר לדבר" (צילום: נעה זני )
            "אין לי יותר צורך לבעוט, אפשר לדבר"(צילום: נעה זני )

             

            מסר לאומה?

            "חשוב לדבר, לא לשתוק. לךְ, וגם לךָ, יש זכות להיות בדיוק מי שאתם. דברים ששותקים אותם הם מקור למצוקה ולנטל נפשי. אור השמש מאוורר ומאפשר התמודדות. אז דברו, כִּתְבו, שתפו".

             

            ______________________________________________________

             

            איזה תלמיד היה שי גולדן, ומה המורה שלו חושבת עליו? הקליקו על התמונה:

             

            "היה יפה כמו דוגמן". הקליקו על התמונה (צילום: ירדן מרקוס)

             

             

            >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

             

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

            ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

            למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

            אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.