מסיבת סיום אחרונה: להתראות, מערכת החינוך, לא אתגעגע אלייך
המורים שלא האמינו בה, יום ההורים שבו הסתכלו עליה וראו רק את ה"לא", דילמת הריטלין - ענת לב אדלר חוגגת (ממש חוגגת) במסיבת סיום התיכון של בתה הצעירה
קצת אחרי טקס הסיום ורגע לפני הבגרות האחרונה, קלטתי שזהו. תמו לעד קשריי עם מערכת החינוך, גם כאמא וגם כתלמידה. לא עוד לוח, גיר, רוח וצלצולים; לא עוד מנות וציונים ומבחנים ועבודות ומורים שצריך להפיס את דעתם, כאלה שכן או לא רואים את הילדה שמתחת לתלבושת האחידה.
אתגעגע? כן, לאופן שבו השנים העוברות מילקוט לתיק גב, מקפלות בתוכן את האמהוּת שלי, לרגעים מרגשים בטקסים או בנקודות ציון משמעותיות, לילדים שהולכים ונכנסים ובאים ומתנחלים בסלון, ולומדים למבחנים ומכינים עבודות ומקטרים וצוחקים, אבל למוסד הזה שנקרא בית ספר אני כמעט בטוחה שלא אתגעגע.
לטורים הקודמים של ענת:
- לבכות בגלל כלבה שעומדת למות? הרי אני בכלל לא רציתי לאמץ כלב
- שיעור בפמיניזם שקיבלתי מבתי: "אמא, אני אהיה הבעל העשיר"
- לא המורה, גם השנה אני לא מתכוונת לעקוב אחרי הילדים שלי בסקולי
דברים שלמדתי בדרך הקשה
את השאלה מדוע ועד כמה המבנה הנוכחי של מערכת החינוך הקונבנציונלית אינו מתאים לחיים פרועי התבניות ומלאי האתגרים הרגשיים של המאה ה-21 נשאיר לדיון אחר. אני כאן הפעם כדי לתפוס את ליבת ההוויה של ההורים הטריים ששולחים כעת את ילדיהם לבית הספר ומתחילים את הרומן הארוך והמייגע עם מערכת החינוך, ולשתף אותם בכמה דברים שלמדתי בדרך, ואם לדייק, אז פעמים רבות מדי – בדרך הקשה.
כי מה לעשות, לא לכולנו יש ילדים שהולכים בתלם, ואפרופו, מי בדיוק קבע את מידותיו ואת עומקו של התלם הזה שיש ללכת בו? ולא לכולנו יש ילדים שמתאימים למידותיה של המחרשה העוברת בתלמים ומן הסתם אינה מתעכבת על מי שיוצאים טיפה מהקווים, ומה לעשות שלא לכולם יש ילדים שעושים למורים חיים קלים, כי יש כאלה שיש להם דעות ויש להם רצונות ויש להם עמוד שדרה שאינו מסכים להתכופף לפי צרכי המערכת. וכן, נכון, לפעמים הם מצליחים להוציא מן הדעת גם אותנו, ההורים, אבל אלה הן בדיוק התכונות שמהן נבנים מובילי הדעת והדעה של הדורות הבאים, ולכן גם עם הילדים הללו צריכה המערכת לדעת כיצד להתמודד ואיך לעשות להם מקום.
אבל כמה עצוב לגלות שבשנת 2018 היא עדיין לא כל כך מצליחה, והמון פעמים פשוט מוותרת, מותירה אותם להישכח כתבואת מעשר בשדה, ומתמקדת במעבר החלק של המחרשה בתלם. העיקר להוציא עוד מחזור אל החיים עצמם. וזה, חברים, ממש לא מספיק. כי בתום 12 שנים כפול שתיים כאמא במערכת החינוך, הבנתי שמערכות שלא מסוגלות להתגמש ולא מסוגלות להרחיב את גבולות התודעה וההכלה שלהן ולא מסוגלות להעניק מענה רגשי רחב היקף למגוון של מבני אישיות - הן מערכות שבסופו של דבר יוותרו על מרבית האנשים שאמורים להרכיב אותן, ומהי מערכת בלי אנשים? סתם חלל.
לכן, כשהמורה בכיתה ב' מזמינה אותך לשיחה ומסבירה עד כמה הילדה "לא", תנשמי עמוק ותזכרי שהיא דווקא הרבה מאוד כן. אולי היא לא מתיישרת לפי פסי המסילה עליה עוברת רכבת המכנה המשותף הרחב, זו שצריכה למלא שתי בריכות בין תל אביב וירושלים, אבל מה שבטוח, זה שהילדה שלך היא כן.
מה כן? את זה תהיי חייבת למצוא ולמרקר בטוש זוהר לאורך השנים הבאות. כי זו לא תעודת הבגרות שתלך איתה לראיון העבודה הראשון או שתבעט בה להקים את הסטארטאפ שבוער בה. זו מידת האמונה שאת הפגנת כלפיה כאשר ישבתן שם מול המורה המיואשת שאמרה: "אני לא יודעת מה לעשות איתה. אולי היא צריכה ריטלין". כן, אולי, אבל היא צריכה גם עוד מיליון דברים, והכי חשוב זה מישהו שיאמין בה. ויסתכל לה בעיניים ויראה אותה. והכי בטוח זה שהיא לא צריכה מחרשה שתנסה להנמיך את קומתה.
דברים שיותר חשובים מציונים
אני לא נגד התערבות ממננת ומאזנת, ולכן בסופו של דבר הילדה כן קיבלה ריטלין, אבל בפיקוח צמוד מאוד שלנו, עם עיניים שלא ירדו לרגע מהרדאר של הנפש, וגם גילינו שהשנים עם הריטלין, שהיו קצרות וממוקדות, עשו לה רק טוב. הילדה סיגלה הרגלי למידה, למדה שהיא מסוגלת (לסגל ומסוגלות כמובן כרוכים אלה באלה) - מסוגלת להקשיב גם בלי לחרוק שיניים על הלוח. למדה שהיא מסגלת לעצמה יכולת לכתוב בכתב מסודר וקריא, מסוגלת להוציא ציונים מעולים (שלא ממש עניינו אותנו, אבל בבית הספר שלה זה היה מדד רציני) ומסוגלת לרכוש ארגז כלים של מיומניות למידה שישרת אותה הלאה.
ברגע שרוב הכלים הנדרשים היו בארגז, ניתקנו את הקשר עם הריטלין כי סמכנו על מי שהילדה שלנו הפכה להיות - היא עצמה. התפקיד שלנו כהורים הוא להפוך את הילדים שלנו למי שהם מסוגלים להיות בעצמם. כי זה הדבר הכי חשוב שהילדים שלנו צריכים ללמוד בבית הספר – להכיר את עצמם ואת גבולות היכולת שלהם מול הדרישות הניצבות בפניהם, ולהבין שתמיד אפשר להגדיר אותם מחדש או למתוח אותם לכיוונים קצת שונים בהתאם לרוחות המציאות בשטח. וזה הרבה הרבה יותר חשוב מציונים.
לכן, בכל 12 שנותיה במערכת החינוך, גם מול המורים הנחרצים ביותר, גם מול המתבנתים ביותר, גם מול אלה שאיבדו סבלנות והרימו ידיים, גם מול אלה שלא הבינו בשיט את הנפש של הילדה שלי שמבעבעת מתחת לתלבושת התלמידה בבית הספר היסודי שעדיין צריכה להתרגל למסגרת (והיא די מאתגרת, הילדה שלי, אני יודעת. אז מה?!) גם מול כל אלה מעולם לא שידרתי לה שאני לא מאמינה בה. כי זה הדבר הכי משמעותי. האמונה. היא זו שמייצרת את המציאות.
לא המילים. לא המחשבות. כאלה יש לנו בטונות. אבן הבניין של המציאות שלנו היא האמונה. והיא נולדת בתוכנו, ואנחנו מעבירים אותה לילדים שלנו כמו כיתוביות שקופות על מסך שרק הם מסוגלים לראות. וכאשר האמונה שלנו מוצקה הם מרגישים בזה. וכאשר היא חלקית, הם יודעים, וגם הם נחלקים לתוך עצמם כמו שברים.
אמונה ואמון ואימון זו אמנות ההורות בעיני. זה החיבוק של היותי שם בכל מצב, שלא נותן בראש, אלא נותן בלב ומצייר את הגבולות בפעימות סדירות ולא מאפשר לאף אחד חיצוני, גם אם יש לו תעודת הוראה או שהוא יושב על כיסא המנהל, להגיד לילדה שלי מה היא שווה ומה היא לא. כי כל מי שמנסה לתבנת אותה ולהכניס אותה לריבוע שלו, מביא איתו את תפישת עולמו, את הפצעים המדממים שלו, את הכישלונות וההצלחות שהם שלו. הם לא שלה.
צילום: רויטל שבי קורן , מרצה ומנחה סדנאות יצירה, עיצום וצילום באמצעות הסמארטפון.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ענת לב-אדלר, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת מחברות השראה לנשים ומעבירה סדרת הרצאות אמצע החיים לנשים.
