שיעור בפמיניזם שקיבלתי מבתי: "אמא, אני אהיה הבעל העשיר"
את הבת של ענת לב-אדלר לא מדאיג שהיא צריכה הרבה כסף. היא יודעת שיהיה לה ויודעת גם שהיא תשיג אותו בעצמה. ככה זה כשאת דור חמישי לנשים עצמאיות
לפני מספר חודשים לקחתי לשיחה את בתי הצעירה, בסיסטית מובילה בלהקת רוק שהיא בעצמה הקימה, שמשקיעה ממון רב בכל הקשור בתחביבה הנחשק: רכישת מגבר וגיטרות, תשלום על שעות אולפן, חדרי חזרות ומיקסים, שיעורים פרטיים, נסיעות להופעות - כל אלה מצטברים לסכומים נאים.
יכולות הכל בעצמנו
"התחביב שלך נהדר, אבל גם יקר", שחתי לה. "את תצטרכי להתחתן עם בעל מאוד עשיר". אופס. מודה. זו הייתה פליטת פה אומללה שאינה מאפיינת את התפיסה הפמיניסטית שהנחלתי לה. בתגובה, בת ה-16 זיכתה אותי במבט ארוך ומזלזל, שבסופו הכריזה: "אמא, אני אהיה הבעל העשיר!"
בתור דור חמישי לנשים שפרנסו ומפרנסות את עצמן בגאווה גדולה, לא מפליא שבדמה של בתי זורמת התשוקה הזו לעצמאות, לצורך האינהרנטי והקיומי הזה לא להיות תלויות באף אחד, להרוויח את הכסף שלנו בעצמנו.
כזו הייתה סבתא-רבתא שלי ומלכת השבט, ננה ג'ולייט, שלאחר שאיבדה את בעלה בשנות ה-20 לחייה, נאלצה לפרנס את עצמה ואת בנה הקטן. על צווארה הזקוף היא תלתה מגש מלבני כרוך בחבל ועליו הציגה למכירה ברחובות בצרה את העוגיות העירקיות שאפתה בכישרון שכנפי האלוהים ליטפו. מעוגיות אלה הוציאה את לחמה, מעבירה אלינו, בנות השבט שגדלו על דמותה המיתולוגית, את התובנה שאנחנו יכולות לעשות הכל בעצמנו, בלי להיות תלויות באף אחד שיפרנס אותנו.
אהבתה הראשונה: הקריירה
אחרי ננה ג'ולייט, סבתא מרסל, סבתא-רבתא של בתי וסבתא שלי, גם היא החדירה בנו את מה שכבר התחילו אז לכנות בשם "אמא עובדת". בשנות ה-60 וה-70, בהן נשים נשארו בבית כדי לחמם לילדיהם את האוכל בשובם מבית הספר, הייתה סבתי הנמרצת משכימה בחמש בבוקר, מעמידה על הגז סירים עם מאכלים עיראקיים ובשבע כבר עושה את דרכה בקו 42 למקום עבודתה ברחוב לילינבלום בתל אביב, כעוזרת האישית הדוברת חמש שפות של הבעלים של חברת הסיגריות "דובק". עד יומה האחרון לסבתא האהובה שלי תמיד היה כסף משלה (את חלקו השקיעה בטיולים מאורגנים לחו"ל, בזמן ששכנותיה נסעו מקסימום לעיר הגדולה) והיא תמיד דחפה לנו דמי כיס ל"בזבוזים".
לאמא שלי כבר הייתה קריירה שנסקה עם פרוץ כריות הכתפיים של האייטיז. הנערה שהחלה לעבוד בבנק לאומי בגיל 14 כפקידת ארכיב ושהפקידה את משכורותיה בידיו של אביה לטובת פרנסת המשפחה, התקדמה בסולם הדרגות, צמחה להיות מנהלת בכירה בבנק לאומי, חברה בהנהלה המרכזית ופעילת ועד נערצת. אחיותיי ואני גדלנו בחיקה של אמא שהקריירה שלה היא אהבתה הראשונה, אם כי לא היחידה כמובן ולא הייתה לנו ברירה אלא לרדוף אחרי צעדיה הארוכים והנחושים, אותם עשתה על עקבי סטילטו בדרכים אותן סללו נשים עצמאיות כמוה עבור הבאות אחריהן.
אני זוכרת איך נהגנו להגיע מיד עם תום יום הלימודים לסניף הבנק בו עבדה ולהתיישב בכורסאות העור המיועדות ללקוחות החשובים, רק כדי להביט בה. עד כדי כך התגעגענו. שפופרת הטלפון דחוסה בין כריות הכתפיים לאוזן והפקידים עולים אליה לרגל לשאלות וסוגיות על אשראים ואוברדראפט, על אובליגו וגרייס, על רפרנטים ודוקומנטים. מילים שלא הבנתי אז, אבל התגלגלו לי על הלשון מגיל מאוד צעיר.
ילדים שלי, החמצתי אתכם
"אין דבר כזה אמא לא עובדת", קנינו לאמי פעם מגנט ליום ההולדת ולא, לא היה לנו מוזר שרוב האמהות נמצאות בבית באחת בצהריים ואמא שלנו מפקדת על צי של מטפלות ובייביסיטריות טרום העידן הסלולרי ומבררת בכל יום מה נתנו שיעורים ומתי יש מבחנים. ידענו שהילדים דווקא מקנאים בנו על זה שאמא שלנו כל הזמן בעבודה. למי עוד היה בית ריק כל יום? ולמי עוד הייתה הרשאת חתימה על צ'קים כדי לקנות מה שחסר בבית?
ונראה שבדיוק את תחושת הגאווה והמלאות הזו הצלחתי להעביר הלאה, לילדיי. כשהם היו צעירים יותר, הלכתי לישון שנים ארוכות על מזרן של רגשות אשמה, בעיקר בשנים בהן הם היו פעוטות במעון או בגן והיה עלי להכריע בלב כבד שאני הולכת לעבודה ומשאירה ילד חולה בבית עם המטפלת או עם אבא שלי שהגיע לשמרטף (אמא שלי הודיעה לי כבר בחדר הלידה ש"אני סבתא, לא בייביסיטר" וכן, היא עד היום אישה עובדת).
לא מזמן דיברתי על זה עם הילדים. "אני מרגישה שקצת החמצתי אתכם. גדלתם מהר מדי ואני יודעת שלא תמיד הייתי שם". ממרומי גיל ההתבגרות, נעצו בי שניהם מבטים משתוממים ואמרו: "נו, ולא גדלנו טוב? הדבר האחרון שהיה חסר לנו בחיים זה soccer mom שתסתובב לנו כאן בין הרגליים כל היום".
בהמשכו של אותו ערב שישי, כאשר שניהם עשו הכנות ליציאה מהבית, ציינתי שהיות ושניהם עובדים השנה, הם חייבים לתאם משמרות, כדי שאפשר יהיה לתכנן יציאות, טיולים וארוחות משפחתיות.
"את רואה, אם היית יושבת כל היום בבית ומחכה לנו, היום היית בבעיה. ככה יש לך מה לעשות כשאנחנו כבר עסוקים יותר ממך". תכלס, צודקים.
ענת לב-אדלר , מרצה על מסע אמצע החיים מפרסמת מחברות השראה לנשים.
