"בנות, תשמרו נגיעה: ההלכה
שומרת עליכן מפני הטרדות מיניות"

היא פרצה בבכי שטלטל את גווה ועבר לגווי. "קרה משהו?" נבהלתי. כשראיתי אותה נשנקת מדמעותיה הבנתי בעצמי שבהחלט קרה משהו. כשנרגעה לרגע שיתפה אותי בחוויה הבלתי נעימה, בלשון המעטה. הבוס שלה הזמין אותה להצטרף לנסיעה לכנס עסקי, היא התלהבה ובשעות הלילה המאוחרות מצאה את עצמה ישובה במכונית שלו, הדוהרת לכיוון המלון בו נערך הכנס. לא אכנס לפרטים מחמת צנעת הפרט, אבל בדיוק כמו נשים אחרות ששחררו לאחרונה לאוויר העולם את סיפורן הכואב בעקבות הטרדה, גם היא חוותה את התחושה של צעירה, כפיפה בהיררכיה, שנוצלה בעל כורחה.

עוד כתבות בערוץ המשפחה:

• אבחון מוקדם יכול להציל: כך ידעתי שלילד שלי יש אוטיזם.
• סליחה אחותי שלא קיבלתי אותך, כשהחלטת לא לקבל טיפול כימותרפי.
• אין מצב שאני מפיק לבת שלי מסיבת בת מצווש! בעצם, אולי כן?
  

ההלכה מגדרת אותנו וגם שומרת

שוב כותרות צצות בכל מקום. אולי גם היא תהיה שם יום אחד (עדיין שוקלת וחוששת להיחשף) ומי שקורא את האותיות הקטנות, קורא גם את הסיפור האמיתי שנמצא שם. אם זו יציאה משותפת לבר ושתיית יין; אם זה לעלות לחדר במלון; אם מדובר בנסיעה בצוותא ברכב באישון ליל ואם זו הסכמה לחיבוק.

רגע לפני שתתלהמו בעקבות השורות הבאות, אני מבקשת לפתוח את הראש ולהיות הכי נאורים שיש. תורת ישראל מוכיחה שחור על גבי לבן שהיא הכי מבינה ללב בשר ודם והכי מודרנית שיש. מי ששומרת על ההלכה, שבעצם מגדרת אותנו הנשים, לא תגיע למקרים האלה.

אני לא באה להגן על הגברים ולסנגר עליהם חלילה. מי שמטריד הוא מטריד וראוי לעמוד על כך לדין ואין עבורו אפילו מילת הצדקה אחת בעולם. אין שום הצדקה לאדם שמדבר ומתייחס לאישה שלא כראוי, לא בכבוד המגיע לה. אני באה להעלות על סדר היום הציבורי הצעה שתבטל תשעים אחוז מהתלונות (כן כן, לא את כולן. בכל מקום יש הטרדות ואני לא מדברת בטור זה על יצרים אפלים או על פסיכופטים).

"אבוא בשמחה, יחד עם בעלי"

כעיתונאית בעברי, במשך 13 שנה יצאתי מדי שבוע לראיין מגוון רב של גברים מכל הקשת הציבוריות הישראלית. אין ספק שזכיתי כמו רבות אחרות להערות מסוימות, אבל כאן בא אבל, שהוא אבל גדול. אין מצב שנפגשתי עם גבר במקום שאינו ציבורי וזה בזכות איסור ייחוד המופיע בתורה. אין לאישה להתייחד עם גבר זר במקום סגור שאין בו עוברים ושבים.

הייתי שומעת אינספור פעמים את השאלה: "את יכולה להגיע לבית שלי?" ותשובתי היתה תמיד: "לא, בוא ניפגש במשרדך (בתנאי שאינו ריק ורק בשעות היום) או בבית קפה" או "כן, בשמחה, אני באה עם בעלי" ואם הסתדר לו, הוא היה מתלווה אלי. אם לא, לא הייתי הולכת לבד. נקודה.

לפני שנים, כשהציעו לי להתלוות לטיסה ולסיור עיתונאים בטורקיה, הכולל כמובן חדר נפרד במלון, סירבתי, כי כשבדקתי מי ומי בנוסעים, גיליתי שאהיה האישה היחידה בין עיתונאים גברים.

כשגבר מושיט לעברי יד ללחיצת שלום הכי פשוטה בעולם, אני מחייכת ואומרת לו: סורי, שמחה מאוד להכיר אותך, אבל בלי לחיצת ידיים. את המגע אני שומרת לבעלי. בסדר?" ואוו, ואני מגלה בכל פעם מחדש, שבכל מקום ובכל תרבות מכבדים את האמירה הזו. הם מיד מתנצלים. אה, סליחה, לא ידענו שאת שומרת נגיעה.

כן, אני שומרת נגיעה וכמוני כל אחת ששומרת על ההלכה, שהיא סייג, גדר התוחמת אותנו הנשים ומכבדת אותנו מאוד. אסור לגבר זר לגעת בך, כי את מיוחדת, כי את לא חפץ, כי את לא שייכת לכל אחד שבא לו לגעת. ונקודה נוספת: ההקפדה בברירת מילים. כששומרים על גדרות גם המילים נבחרות בקפידה.

נשים רבות ששומרות הלכה מספרות לי שהן עובדות עם גברים, מסתובבות בעולם העסקים, משתתפות בוועידות ובכנסים, אבל שומרות נגיעה, לא לוחצות ידיים ופשוט לא מגיעות למצב שבו הרשינו לגבר רק לחבק חיבוק חברי והוא פירש את זה אחרת. כי במקום של הלכה אין פרשנויות.