חשבתם שתינוק עולה המון כסף? חכו שהוא ירצה לצאת ללימודים
אחד אחרי השני, כל אחד בתורו, 11 ילדיה הופכים למתבגרים ומלי גרין מגלה שההוצאות על גנים וטיטולים הם כלום לעומת ההוצאות ללימודים גבוהים
אחת ההנאות שלי בסוף יום עבודה, היא לברוח אל המחשב ולכתוב את הטור האישי שלי. סוג של דובדבן אדום, טרי, בעל ניחוחות, שאתו יושבים לקינוח. והנה אני יושבת כבר שלוש שעות מול המחשב ולא דובדבנים ולא יער, אלא בעיקר לבטים.
פתאום זה מסתבך
הלוואי וחוויות ההורות שלנו היו גדושות כל הזמן בבקבוקים, מוצצים, סוגי דייסות ואפילו צרחות של בקיעת שיניים וחוסר שינה, אבל יום אחד זה פתאום מסתבך. אנחנו מוצאים את עצמנו בסערת גיל ההתבגרות. למה סערה? אם שאלתם, סימן שילדיכם טרם הגיעו לגיל הזה. את מנווטת בתוך ים גבה גלי, כי כל ילד עובר בגיל הזה סערות, חלקן בלתי מורגשות, חלקן גורמות לתזוזות באונית הבית, לפעמים יש שטפונות וגלים שמאיימים להטביע, פעם מונף דגל אדום בים ההתבגרות, פעם דגל שחור, פעם החוף עם מציל בשטח ופעם החוף ללא מצילים בכלל.
אצלנו בבית תמיד אנחנו מגחכים שאחד יורד מסירת ההתבגרות ומיד הבא אחריו עולה ולפעמים מתהפך עלינו ולרוב יש כמה מתבגרים על אותה סירה. יש ימים בהם הגלים מביאים כיף וצחוק שסוחף אותנו ויש ימים שהגלים מצליפים דמעות. אחד הגלים המביאים איתם גל של דמעות, הוא דווקא הקטע הכלכלי. אחרי שחשבנו שצלחנו את גיל ההתבגרות בשלום, מתברר שהוא אמנם נרגע מעט, אבל הגיל הבא, ברגע שהם מסיימים את התיכון ומתחילים ללמוד לימודים גבוהים, מציב אתגר כלכלי לא פשוט. הם גדלו, הם לומדים והלימודים שלהם עולים המון כסף וגם הצרכים שלהם עולים המון. והם עדיין רק בני 18, עדיין מתבגרים.
אם רק היו יותר מלגות
לא עוד הסתפקות במועט של ילדים צעירים. סעיפי הביגוד, המזון והבילוי עולים לאין שיעור ולא משנה עד כמה נעודד את המתבגרים שלנו לעבוד בעבודות צדדיות ומזדמנות כדי לכלכל את עצמם, לפחות חלקית, עדיין העול הכלכלי הוא עלינו.
קחו למשל את יעל ושירה. יעל נרשמה ללימודי אדריכלות. היא התקבלה לבית ספר מוביל, המעניק תואר מכובד והיא לומדת יום ולילה. בזמנה הלא פנוי היא מלמדת שיעורי עזר לילדים במקצועות שונים ומשתמשת בכסף להוצאות שונות שלה. כשהיא באה אלי השבוע וביקשה כסף לקנות בגדי חורף, עמדתי נבוכה. רק יום קודם לכן בא הבן בכיתה ח' עם בקשה לקניית נעליים יקרות ויום קודם לכן נשברו לילד משקפיים. אופס, סליחה, למתבגר. אם כשהיו קטנים יכולתי לקנות ביגוד זול בבזארים ואפילו למצוא מציאות ביד שנייה, פתאום אני מגלה שגיל ההתבגרות עולה פי כמה.
"אני לא רוטישלד..." בא לי להגיד לבת שמסתכלת לי בעיניים. "תעבדי שעות נוספות כדי לממן לך את הבגדים שאת רוצה". אני נזכרת בעצמי, נערה צעירה כבת 13 שהלכה לעבוד שעות נוספות בשמרטפות, רק כי ראתה חליפת עור לבנה שחמדה. אבל מתי בתי תעבוד, מעבר לשעות הבודדות שהיא מקדישה לשיעורי עזר? היא יוצאת מהבית בשבע בבוקר ללימודים, מסיימת בחמש, מגיעה בשש הביתה ונשאבת להכנת עבודות ופרויקטים.
אני מבינה אותה וגם את הבת הבאה אחריה, שהחליטה ללמוד סיעוד. גם היא כמוה מקדישה ימים ולילות ללימודים. אני רוצה לכתוב את הטור שלי, הדובדבן של העבודה, אבל מרגישה שראשי מחשב חישובים מתמטיים. בעלי ואני שנינו אנשים עובדים, כידוע, שמשתכרים משכורות ממוצעות במשק ושנינו רוצים להעניק לילדינו השכלה גבוהה שתפרנס אותם כראוי בבוא היום. אבל איננו מצליחים לעמוד בהוצאות תשלומי הלימודים והמתבגרים ואני מוצאת את עצמי נאנחת.
אם אני מתחבטת בשאלה כלכלית, מה יעשו תושבי הפריפריות ומשפחות ברמה סוציו-אקונומית נמוכה משלי? איזו השכלה יעניקו לילדיהם? לו היו יותר מלגות המאפשרות לילדים, סליחה, למתבגרים, להשיג תואר ראוי לשמו, לעבוד ולתרום למדינה, להקל מעל ההורים את העול, אין לי ספק שהיה צומח לנו דור משכיל ואיכותי יותר מהדור הקודם.
