בין הצירים, עם פתיחה של עשר: מנגנת בכינור ומחכה לתינוק שיצא
היא זוכרת את כל 11 לידותיה כסיוט נוראי. יום אחד מלי גרין מצאה סרטון של יולדת שמנגנת בשלווה בכינור. איך היא עושה את זה? מלי מחליטה לדבר איתה ולברר
תמיד שואלים אותי איך היו הלידות שלי, מנסים לדלות ממני פרטים על רגע הלידה המקסים והמרגש ואני מחייכת חיוך בלתי מחייב. בגילוי לב אודה, שאצלי לידה נתפסת כסיוט, כרגעים שצריך לסיים אותם הכי מהר שרק אפשר ואם תרשו לי, מעדיפה לעצום את העיניים ושמישהו יקרא לי כשהכל מאחורי.
לכן, כשאני נתקלת בנשים שהופכות את הרגעים האלה לרגעים רוחניים, לחיבור רגשי, לרגעים שחייבים להנציח, עם היד על הלב, זה נוגע לי בנקודה פנימית. ואני שואלת את עצמי, האם החמצתי משהו?
את התינוק שלי עטפו בעיקר צרחות הזוועה של אמא
11 לידות ואפילו לא לידה אחת שהתכוננתי לה מעבר ל"דוקטור, תחלץ כבר את התינוק מתוכי וכמה שיותר מהר. אני רוצה כבר לראות אותו!"
לתקן את העבר לא אצליח, אבל לגעת בנשים אחרות שהתכוננו והפכו את רגע הבאת התינוק שלהן לעולם לרגע בלתי נשכח, אני יכולה.
אני נזכרת באחת הלידות שלי, כשאני בחדר לידה, כולי גוש כאבים ותפילות שיעבור כבר ובחדר הסמוך אלי, שוכבת יולדת וסביבה הסבתות לעתיד, שרות שירי ערש וכך התינוק נולד, כשאת הבכי המקסים שלו עטפו צלילים קסומים. לא האמנתי למשמע אוזני, כי את התינוק שלי עטפו בעיקר צרחות הזוועה של אמא שלו. האם בגלל זה הוא בכה אחר כך במשך חודשים?
אמת. ישנם חדרי לידה טבעיים וג'קוזי ושיאצו ורפלקסולוגיה וניחוחות מרגיעים, אבל הפעם אדבר על תופעה אחרת. השטיח האדום שפורשים לתינוק, לא לרגליה של האם היולדת. אין ספק כי המחשבה בדרך כלל היא יותר על היולדת, על רווחתה ועל הנוחות שלה. נדמה כי הרך הנולד נדחק הצדה, על אף שגם הוא השחקן הראשי. ואולי אם נפרוש לו שטיח אדום, הוא יחייך?
יוצא לעולם בצלילי הודיה
את אודה-יה דוד פגשתי בסרטון הלידה שלה. מאוחר יותר, כשנרגעתי מההתרגשות, התקשרתי אליה ועלו לי דמעות בעיניים. זו היתה הלידה הראשונה של אודה-יה. היא שכבה בפתיחה של עשר, משאת הנפש של כולנו ומספר דקות לפני שהתינוק נולד, אחזה בכינור שהביאה מהבית וקידמה אותו במנגינה, כשבעלה ואמה לצדה וכולם מקבלים אותו לעולם בשיר ובהודיה.
גם שמה של היולדת, אודה-יה, הוא סיפור בפני עצמו. "נולדתי בבית החולים הירושלמי הוותיק 'שערי צדק'. בדרך לבית החולים אבי עבר תאונת אופנוע, נפגע בעינו ואושפז במחלקת עיניים, ששכנה באותו זמן באותה קומה יחד עם מחלקת יולדות. למחרת הלך אבי לבית החולים שערי צדק וראה את הפסוק מתהילים שרקום על הפרוכת: "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה". בהשראת המקום והצוות ובהשראת הלידה והתאונה, בחרו הורי לקרוא לי במילות ההודיה לה' שבפסוק. והנה היא, הרכה הנולדת לשעבר, באותו בניין בו היא נולדה, מקבלת את בתה הבכורה בצלילי זמירות השבת - 'שלום עליכם' ו'אשת חיל'.
מגיע להם שתקבלו אותם בשיר ומזמור
"אני חייבת להבין איך הגעת למקום הזה של שליטה עצמית גבוהה כל כך בלידה?" שאלתי בהתעניינות אמיתית.
"אני מוזיקאית, חיה ונושמת מוזיקה, מופיעה ומלמדת ולאחרונה גם מתמקצעת בזה בבית הספר 'מזמור' ובמכללת 'גבעת וושינגטון'", היא סיפרה לי בחיוך כובש. היא המשיכה ותיארה את תיאוריה של כל אישה, על הצירים שהתחילו ועל השעות הארוכות והמתישות שבחדר הלידה ועל האפידורל המציל ועל הרגע ההוא, בו הודיעו לה שהנה פתיחה מלאה וההחלטה שהתקבלה עוד קודם במושכלות, במודע, לקחת את הכינור לידיים, לשאוף נשימה עמוקה ולהסיח את הדעת בדבר שהיא הכי אוהבת.
וככה אודה-יה ניגנה בכינור וכולם התרגשו, שקט השתרר מול המנגינה הנשפכת והצלילים העולים בחדר הלידה. כשאודה-יה חשה שהיא אינה מסוגלת לנגן, הכינור חזר לתיק וחצי שעה לאחר מכן היא חבקה את בתה הבכורה בידיה.
כשהקשבתי לאודה-יה, פתאום הבנתי מה היה חסר לי בלידותיי. אני ראיתי ברגעים הללו רק את מלאך המוות שאורב לי, כביכול. רק את ייסורי הכאב, הפחד והחרדה. הייתי שבויה בקונספט הזה ולא שיניתי תסריט. לו היתה לי היום בחירה, הייתי בוחרת לקבל אחרת את פני הילדים שלי.
תחשבו על זה. גם לרכים הנולדים מגיע שיקדמו אותם בשיר, במזמור ובהודיה.
