התחרות על תכנון בניין הספרייה הלאומית
בירושלים רק נפתחה, וכבר מעוררת סערה קטנה בביצת האדריכלים. התחרות, שתסתיים באוגוסט בהכרזת האדריכל הזוכה, מחולקת לשני שלבים: תחרות פומבית בשלב הראשון, ולשלב השני מעפילים כמה משרדים שאליהם מצטרפים עוד כשמונה שנבחרו מראש – עד ארבעה מקומיים, ועד ארבעה בינלאומיים-מפורסמים: שיגרו באן, דיוויד צ'יפרפילד,
פיטר בוהלין ומשה ספדי.
האם יש למקומיים איזשהו סיכוי מול הכוכבים הזרים, או שזו זכייה ידועה מראש? אחרי פרשת קמפוס "בצלאל" השנה, שהסתיימה במסירת הפרויקט לאדריכלי-העל היפנים SANAA, נדמה ששם המשחק הוא אדריכלים כוכבים ולא כוחות מקומיים. אם כך יהיה, הרי שהבניין החדש - מתחת למשכן הכנסת וצמוד למוזיאון ישראל - לא יהיה גאווה מקומית.
האם זה רע? האם חייבים לשמור על העיקרון של העדפת תוצרת הארץ בפרויקט ממלכתי כמו הספרייה הלאומית? האם בתקופה שבה אדריכלים מתקשים לשרוד, ראוי להעניק פרויקטים יוקרתיים למתכננים זרים, שהם אגב יקרים יותר מעמיתיהם המקומיים? או שמא הזמנת כוכבים בינלאומיים תביא עימה יוקרה שתציב את ישראל על מפת האדריכלות העולמית, ובכך תיצור מגנט תיירותי שישתלם בטווח הארוך?
סרטון תדמית על פרויקט הספרייה הלאומית, בהנחייתו של עמנואל הלפרין
"חייבים לספק לאדריכלים הישראלים פרויקטים כדי שייצרו אדריכלות בעלת משמעות, אחרת הפרויקטים החשובים ילכו לאדריכלים מחו"ל וכולם פה ייאלצו לתכנן רק וילות ודירות מגורים. תרבות אדריכלית לא תצמח כאן בדרך הזו", טוען מיכאל חיוטין, המתמודד בתחרות על תכנון הספרייה.
מדוע חיוטין לא מכיר במציאות הגלובלית של ימינו, והולך להתמודד במדינות אחרות? משום שלטענתו הדבר לא אפשרי: אדריכלים שאינם אזרחי האיחוד האירופי אינם יכולים לתכנן שם, ואדריכלים שאינם חברים באיגוד האדריכלים האמריקאי מנועים מלתכנן בארצות הברית. לדבריו, כל עוד אין שוויון הזדמנויות אמיתי, אין זה הוגן שאדריכלים זרים יתכננו כאן.
האדריכל ארז אלה, שהיה שותף במשרד גדול ומוערך בארה"ב בטרם חזר לישראל, אינו מסכים: "האנשים שבאים מחו"ל יכולים להביא הרבה דברים טובים, בעיקר שיטות בנייה חדשות ומחשבה אחרת". פרויקטים שמתכננים כאן אדריכלים זרים מסוגלים, לדבריו, להעלות את רף האיכות בישראל – גם של פרויקטים אחרים. "הרעיון לא להתיר לאדריכלים מחו"ל להשתתף פה בתחרויות הוא ארכאי לגמרי", טוען אלה. "כמו שלא יעלה על הדעת שיימכרו רק ספרים של סופרים ישראלים או יציגו סרטים של במאים מקומיים בלבד, כך גם לא הגיוני שרק אדריכלים ישראלים יתכננו כאן".
הנה אחת הדרכים לגבש עמדה בוויכוח: בעשורים האחרונים הוקמו בישראל פרויקטים גדולים שאותם תיכננו אדריכלים זרים. האם הם מוצלחים יותר מפרויקטים בתכנון מקומי? האם הם איכותיים, אטרקטיביים ומושכי תיירים יותר? הנה 10 הבניינים הבולטים:
1. מסימיליאנו פוקסס (איטליה): בית מרכז פרס לשלום, יפו (2009)
בניין הקובייה הירקרק בשכונת עג'מי אמור לשקף את הרבדים הרבים שמהם מורכבת התרבות המקומית, ולכן הוא נבנה משכבות של משטחי בטון המונחים זה על גבי זה. הוא פונה אמנם לים התיכון אך מפנה את גבו, באמצעות חזית אטומה, לשכונה הערבית הצמודה לו. השטח, שיועד למבנה ציבור ועורר ציפיות אצל התושבים למתנ"ס או לגן ילדים שאינם נמצאים שם, נמסר לאדריכל זר שהעדיף להפנות להם את הגב.
2. מריו בוטה (שווייץ): בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה, אוניברסיטת תל אביב (1998)
כשקמפוס האוניברסיטה תוכנן בשנות ה-60, התכנסו מדי שבוע כל האדריכלים שהשתתפו בתכנון הקמפוס (כולם ישראלים כמובן), כדי לתאם שפה שתשמור על אחידות בפרויקט הגדול והחשוב. הבניין שאותו שתל האדריכל השוויצי עשרות שנים מאוחר יותר, נראה כאילו נפל מהירח. מצד שני, רמת הגימור שלו היא מהגבוהות בארץ. מצד שלישי, לא מעט סטודנטים בטוחים שזהו קרמטוריום ולא בית כנסת.
3. יעקב אגם (צרפת): "מים ואש", כיכר דיזנגוף, תל אביב (1986)
אגם, שהיגר לצרפת בשנות ה-50 ואינו יכול להיחשב ישראלי, אינו אדריכל אלא צייר ופסל, אבל לעבודתו השפעה מרחבית משמעותית לא פחות מעבודתו של אדריכל. מאז הקמתו של הפסל היורק מים ואש, מתעקש אגם כי בכוחה של יצירתו – שיכולה להזכיר משתנת ענקים שנחתה במרכז אי התנועה החשוב בתל אביב - להיות "מגדל אייפל" המקומי. למרות קריאות רבות לסלק את הפסל מהכיכר, התחייבה העירייה לתחזק ולשמור עליו. בימים אלה הוא עובר תהליך שיפוץ יסודי ויקר, במקביל לתוכנית סותרת להוריד את הכיכר.
4. סנטיאגו קלטרווה (ספרד): "גשר המיתרים", ירושלים (2008), "גשר המיתרים", פתח תקוה (2006)
הכוכב הספרדי חתום על שלושה פרויקטים בישראל. שני גשרי-מיתרים: הראשון נמתח מעל רחוב ז'בוטינסקי בפתח תקוה לאורך 108 מטרים, ונועד להולכי רגל העוברים בין בית חולים "בילינסון" ל"קניון הגדול". גשר דומה, אך עצום ממנו, נחנך שנתיים אחריו בירושלים ונועד לשרת את הרכבת הקלה. הגשר, הנמתח לאורך 360 מטרים, מתנשא לגובה 118 מטרים וכולל 66 מיתרי ברזל. רבע מיליארד שקלים עלה להקים אותו - סכום גבוה משמעותית ביחס לגשר הנבנה בשיטות בנייה רגילות – ואי-אפשר להתעלם ממנו.
הפרויקט השלישי של קלטרווה, והאחרון לעת עתה, הוא אובליסק שהוצב במרכז קמפוס הטכניון בחיפה.
5. פיי-קוב-פריד (ארה"ב): מגדל הבנק הבינלאומי, תל אביב (2009)
מגדל המשרדים (בצילום מימין) המתנשא לגובה 132 מטרים בשדרות רוטשילד כולל, במפלס הקרקע שלו, שני מבנים היסטוריים מראשית ימיה של תל אביב. אחד מהם שימש את בית ועד הקהילה וכיום משמש כסניף בנק הבינלאומי, שהבניין כולו שייך לו. המגדל מתבסס על שימוש בצורת המשולש, המופיעה לא רק בתוכנית הבניין, אלא גם בפרטי התקרות האקוסטיות. המשרד הניו יורקי שתיכנן את המגדל אחראי, בין היתר, לפירמידת הזכוכית המפורסמת המשמשת כמבואה למוזיאון הלובר בפריז. לכתבה המקיפה על הבניין - לחצו כאן.
6. דניאל ליבסקינד (ארה"ב): "מרכז וואהל", אוניברסיטת בר אילן (2005)
קשה להחמיץ את הספר הפתוח שניצב מחוץ לקמפוס אוניברסיטת בר אילן, בקצה שכונת רמת אילן בגבעת שמואל. המבנה, המצופה בלוחות מתכת מוזהבים, הוא אובייקט שנועד למשוך את תשומת הלב ואינו מצליח להשתלב בשכונת המגורים הגדולה שלצידה הוא קם. בשונה מהמרכז למורשת היהדות שתיכנן בוטה בקמפוס רמת אביב, רמת הגימור והתחזוקה של המבנה הזה מעוררת את השאלה אם בישראל ניתן להתמודד עם הפרויקטים הלא שגרתיים של כוכבים בינלאומיים. כוכבו של דניאל ליבסקינד דרך במוזיאון היהודי בברלין, וכיום הוא מתכנן בין היתר את המגדל שמחליף את "התאומים" במנהטן.
7. רון ארד (בריטניה): מוזיאון העיצוב, חולון (2010)
המבנה (הראשון) שעיצב האדריכל והמעצב התעשייתי רון ארד נועד למתג את חולון כעיר איכותית, ולשחרר אותה מהתדמית האפרורית והנחשלת שאפיינה אותה. המוזיאון אכן זכה לככב במגזינים והוא זוכה לעניין מצד תיירים שוחרי עיצוב ואדריכלות, אך בסופו של דבר מדובר במבנה לא גמיש, שאינו מתאים למוזיאון המבקש להתפתח בעתיד. מספרם המצומצם של חללי התצוגה אינו מעודד לשוב ולבקר בו, וסביר להניח שעלות אחזקתו גבוהה. המבנה אינו משתלב עם השיכונים ומגדלי המגורים הרגילים שלצידו, ונוכחותו רק מעצימה את הפיגור העיצובי שבו שרויה העיר.
8. משה ספדיה (ארה"ב): David's Village, ירושלים (1993)
200 יחידות המגורים שתיכנן ספדיה, בשטח שהיה מרכז העסקים ממילא וגישר בין מזרח ומערב עד הקמת המדינה, נמכרו ברובן לעשירים מחו"ל וכך הפך מתחם ממילא לשכונת רפאים. השכונה, שמייצגת היטב את "סינדרום ירושלים" שיצר ספדיה, מורכבת מקישוטים אוריינטליים - כיפות, קשתות והרבה ציפוי אבן.
זה לא הדליק נורה אדומה אצל מקבלי ההחלטות, שבחרו להמשיך ולמסור לו פרויקטים שמעמיקים פערים חברתיים ומוחקים כל אפשרות לחיים עירוניים אמיתיים בבירת ישראל.
9. משה ספדיה (ארה"ב): תוכנית אב לעיר מודיעין (1989)
העיר הפרברית הגדולה בישראל (אחרי ראשון לציון) תוכננה ככזו מהיסוד. מספרים שבתהליך התכנון התלבט ספדיה אם השפה העיצובית של הבתים בעיר צריכה להיות קרובה יותר לסגנון "העיר הלבנה" בתל אביב, או שמא לאבן הירושלמית. לבסוף בחר ללכת בדרך האמצע: במפלס הרחוב יצופה הבניין באבן ירושלמית, ובחלקים העליונים יטויח בטיח. הפתרון הזה, שאליו נוסף גם הרעיון של שורת בנינים בצורת אקוודוקט ענק, מייצג את החשיבה הפשטנית של ספדיה בתכנון העיר מודיעין.
10. פרסטון סקוט כהן (ארה"ב): האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות (2011)
עב"מ נחת בעיר. האם הוא טוב בשבילה? המוזיאון, שנחנך לפני חודשים ספורים, זכה למטח של ביקורות חיוביות ושליליות, שמעודדות את הציבור להגיע כדי לראות במו עיניו במה מדובר. אחרי כל המלים והצילומים אפשר כבר לומר, שההשוואה בין האגף הוותיק (שתיכננו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר) לאגף החדש היא גם ההשוואה האולטימטיבית בין תרבות ישראלית לתרבות אחרת.
ויש עוד 4 פרויקטים המתוכננים בימים אלה
נורמן פוסטר (בריטניה): המרכז למדעי המוח, האוניברסיטה העברית, ירושלים
דניאל ליבסקינד (ארה"ב): מתחם עדן (מסחר, מלונאות, מגורים ובידור), ירושלים
ורה ינובשצ'ינסקי (הולנד): מרכז אזרחי חדש, חולון
SANNA (יפן): קמפוס בצלאל החדש, ירושלים
