פנתרה שחורה 2015: כרמן אלמקייס, "לא נחמדה", רוצה לזעזע את המדינה

כשראש הממשלה גולדה מאיר אמרה פעם על אנשי הפנתרים השחורים שהם לא נחמדים, היא בוודאי לא העלתה על דעתה שעשרות שנים לאחר מכן תשמש האמירה שלה שם של ארגון חברתי. קוראים לו "לא נחמדים – לא נחמדות", הוא פועל להעלאת המודעות הציבורית למצוקה בפריפריה ובשכונות, וכאשר כרמן אלמקייס, אחת ממקימיו, מדברת עליו, היא משמיעה לעיתים תכופות את המילים "רעש" ו"בלגן". אלמקייס גם עובדת כמנהלת פרויקטים בתנועת "אחותי", שהוקמה על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות לקידום מעמדן של נשים בפריפריה.

הארגון הבלתי נחמד לא מגבש רשימה לכנסת בימים אלה וגם לא מגייס תרומות לצורך הקמת מפלגה. הוא רק מנסה ככל יכולתו לעורר את הציבור, להרעיש, לערער את יחסי הכוחות. כך, למשל, הפגין במשך שנה שלמה, ערב-ערב, מול ביתו של יאיר לפיד. אבל למרות השכבה הרחבה שיכולה להזדהות עם מטרותיו, הארגון לא גדול. לא רבים מוכנים לעמוד ולצעוק עם אלמקייס וגם לא לשלם את המחיר האישי.

"קשה לגייס אנשים", היא אומרת. "אבל אני מאמינה שזה כמו דומינו: את תדביקי כמה, והם כבר יביאו אנשים מהשכונה שלידם. כשנצבור מספיק כוח, אפשר יהיה להחליט אם ללכת לכנסת או אולי להשבית את כל המדינה".

איך משביתים את כל המדינה?

"אפשר להחליט, נניח, שבכל המדינה לא משלמים חשמל או מים. יש כאן דברים איומים. יש חיילים שחזרו עכשיו מהמלחמה, והם עניים. יש במדינה כמות מטורפת של חיילים שאחרי שנלחמו חודשיים ב'צוק איתן', החשבונות שלהם מעוקלים, אין להם כסף לאוכל, וזה לא מעניין אף אחד. והם יחזרו עוד פעם להילחם. זה פשוט מטורף. אנחנו צריכים לדרוש שהמדינה תיתן לנו בדיוק מה שאנחנו נותנים לה".

הפכתי להיות מופרעת

אלמקייס, מרוקאית משני הצדדים, נולדה בשכונת שיכונים באשקלון לפני 35 שנה ועכשיו גרה בתל אביב. את הילדות בעיר הדרומית היא מתארת כנורמלית. "גדלתי במשפחה שמאוד עטפה אותי ושמרה עליי", היא אומרת. "רק כשהגעתי לתיכון התחלתי להבין מה קורה פה. זה היה תיכון שאליו הגיעו תלמידים מהשכונות הצפוניות של אשקלון ומהקיבוצים. שנתיים אחרי שהגעתי לשם, נשלחנו אני וכל האנשים שהגיעו איתי מהשכונה, לבתי ספר מקצועיים".

מאיזו סיבה?

"בית הספר לא רצה שאצליח בו. תמיד היו הערות מהמורים ומהמנהלת. אמרו לי: 'עזבי אותך, אלמקייס, עדיף שתלכי לשבת בחוץ עם השרת, יותר טוב לך'. או: 'לכי תלמדי מקצוע, זה יהיה יותר טוב בשבילך'. המנהלת פשוט רצתה לנקות את בית הספר. לא הייתי מופרעת קודם, אבל הפכתי להיות מופרעת. הרגשתי שלא רוצים אותי והתחיל מסלול של נשירה מבית הספר. וזה לא רק סיפור פרטי שלי: אני מרגישה שיש דורות שלמים של נערים ונערות שעברו את החוויה הזו ונשרו. מכיוון שהם באו מהשכונות או שהם מזרחים, אמרו להם שעדיף שילמדו מקצוע".

בבית הספר המקצועי שובצה במגמת מטפלות. "אני אפילו לא קוראת לזה בית ספר", היא כועסת. "לא עשיתי שם כלום. בגיל 15 שלחו אותי לגן ילדים להיות מטפלת – מה זה עניין אותי בכלל? אחרי שנה שם לא מצאתי את עצמי, ולהישאר לא הייתה אופציה".

בזמן אמת קישרת את מה שקרה לך למוצא שלך ולשכונה?

"הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא קישרתי את זה למזרחיות. זו הייתה כל הסביבה שלי; לא הכרתי משהו אחר. חשבתי שזה הדבר שקורה לכולם, המצב הרגיל – כולם נשלחים לבית ספר מקצועי".

אחרי שעזבה את בית הספר, בגיל 16, נפרדה גם מאשקלון ועברה לתל אביב, שם התחילה לעבוד בתור ברמנית.

גם השתכנזת?

"אין לי את המילה הזו בלקסיקון, ואני לא רוצה שהיא תהיה קיימת בלקסיקון. כשמישהו שחום מדבר איתך על דברים 'גבוהים', אומרים לו: 'מה אתה משתכנז?' אני לא מבינה את זה. רק אשכנזים יכולים לנהל שיח מסוים? אני אף פעם לא ניסיתי להסתיר את מי שאני. בשלב מסוים התחלתי ללמוד קולנוע במכללת עמק הירדן, ושם הרגשתי בפעם הראשונה שאני שונה. כל הסטודנטים גרו בקיבוצים, ואני הגעתי מאשקלון. אני זוכרת שבשיעור בתולדות הקולנוע דיברנו על סרטי בורקס, והמורה אמרה שהיא מתנצלת שהיא צריכה ללמד את זה. עניתי לה שאני מדקלמת סרטי בורקס, וחבל שהיא לא אוהבת אותם".

מחקו את התרבות שלנו

עד שהגיעה לתנועת "אחותי" לא עסקה בפעילות חברתית. "אבא שלי היה פעיל בפנתרים השחורים המקוריים בשנות ה-70 והיה מדבר איתנו על אפליה וגזענות, אבל זה לא היה חלק מהעולם שלי. רק כשהגעתי ל'אחותי' ונחשפתי לשיח של הפמיניזם המזרחי, התחלתי לפעול. הרגשתי שבאתי הביתה".

מתוך סרט תיעודי על הפנתרים השחורים

הפעילות שלה גברה במהלך המחאה החברתית בקיץ 2011. "עבדתי כמלצרית בבית קפה בשדרות רוטשילד וראיתי את ההתחלה של זה. מאוד התלהבתי; חשבתי שהנה, עושים בלגן במדינה. היו מאהלים בפריפריה עוד לפני המחאה החברתית, ובאיזשהו שלב היה רעיון לחבר את הפריפריה עם שדרות רוטשילד, אבל זה לא הצליח. לא מצאנו את המקום שלנו בשיח הזה. זה היה שיח שלא דיבר על עוני ועל דיור ציבורי".

באחת ההפגנות פגשה צעירים מהפריפריה, ומתוך ההיכרות הזו צמח הארגון "לא נחמדים – לא נחמדות", שמתיישב על האמירה המפורסמת של גולדה מאיר ומוסיף לו טוויסט פמיניסטי. "רצינו להקים קבוצה שתדבר על אנשים שבאמת גרים באוהל, לא במסגרת מחאה אלא משום שאין להם איפה לגור. רצינו לבטא את השיח של הפריפריה".

פריפריה שווה מזרחים?

"כן, רוב תושבי הפריפריה הם מזרחים ומזרחיות, אבל גם רוסים ואתיופים יכולים להזדהות עם המאבק הזה יותר מאשר עם מחאת רוטשילד. המאבק כולל גם אשכנזים שרוצים להיאבק איתנו. אני חושבת שהמצב הכלכלי של המזרחים בארץ נובע מעניין תרבותי: מחקו את התרבות שלנו. קוראים לתרבות 'ישראלית', אבל זו לא באמת תרבות ישראלית אלא תרבות אשכנזית, שלא שייכת לנו. אני חושבת שאנחנו צריכים להגיד: כן, אנחנו מזרחים, ואנחנו דורשים ייצוג הולם בכל דבר, גם מבחינה תרבותית וגם מבחינת חלוקת קרקעות. כל דבר במדינה הזו אנחנו רוצים לקבל באופן שווה".

על המחאה שלה שילמה אלמקייס מחיר אישי. לפני שנה וחצי, באחת ההפגנות מול ביתו של לפיד, הוטרדה מינית, לטענתה, על ידי שוטר יס"מ והוכתה בידי שוטרים אחרים. "לקראת סוף ההפגנה אני ועוד חברה הלכנו מאחורי הבית כדי לדבר. היו שם עשרה שוטרי יס"מ; לא התייחסנו אליהם, ובטח לא חיפשנו לריב איתם, ואז אחד מהם הסתובב אלינו ושאל אם באנו לחפש בולבול. היינו די בהלם בהתחלה. הוא חזר על זה עוד פעם. התחלתי לצלם אותו, וכשהוא קלט שאני מצלמת, הוא קפץ עליי, עיקם לי את היד והעיף לי את הטלפון. עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, קפצה עליי קבוצה של שוטרים, השכיבה אותי לרצפה והחטיפה לי בעיטות. אחרי שעצרו אותנו על תקיפת שוטרים, ראיתי את השוטר הזה הולך לטלפון שלי ומוחק את הסרטון.

"הייתי חודשיים עם קביים. כשהלכנו להגיש תלונה במח"ש, אמרו לנו שאנחנו ממציאות. הייתי שבורה, גם פיזית וגם נפשית. החלטתי שאני לא מוותרת ושאני לא אעזוב את השוטר הזה עד שהוא לא יהיה יותר במשטרה. אחרי שהודיעו לי שהתיק נסגר מחוסר ראיות, הגשתי ערעור. זה היה אירוע מאוד טראומתי. בכלל, כל השנים האחרונות המדינה עשתה לי טראומה גדולה. אני מרגישה ששום דבר לא בטוח פה. מקומות שצריך להיות בהם צדק, אין בהם צדק. אנשים שצריכים לשמור עליי כשאני מפגינה, מרביצים לי. וכן, אני מרגישה שרוב חוסר הצדק נעשה כלפי מזרחים בזמן שהקיבוצים מקבלים הרחבות וקרקעות במתנה מהמדינה".

איך את לא מתייאשת?

"אסור להתייאש. אני חושבת שאפשר לשנות, ואני לא מפחדת. יהיה הרבה יותר גרוע אם אשב בצד בשקט, אראה את כל הדברים האלה ולא אעשה כלום כדי לשנות את זה. יש גם רגעי סיפוק. הצטרפנו למאבק נגד פינוי גבעת עמל, לדוגמה, וזה הניב פירות. כמובן שזה לא פתר את הבעיה, אבל נוצרה התנגדות: אנשים מבחוץ מגיעים לשכונה ונאבקים נגד הפינוי.

כתבה ב"מבט" על פינוי גבעת עמל, השבוע

"אנחנו לא שותקים, ויש לזה משמעות עמוקה. כשאנשים נזרקים מהבית שלהם ורואים אותו נהרס, זו סיטואציה קשה. מצד אחד אתה חסר אונים, אבל מצד שני אתה יודע שנאבקת, שעשית כל מה שיכולת כדי למנוע את זה, ויש לזה משמעות. אפשר להגיד: 'טוב, אני אשב בבית, גם ככה הם יהרסו'. אבל אולי הם לא יהרסו? בשביל הצ'אנס הקטן הזה שווה לעשות את כל המלחמה הזו".

_________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• עזבה קריירה מבטיחה והקימה מכינה צבאית לנערות
• אשתו של רמי לוי משוכנעת שהכסף לא שינה אותה
• ירון אדל נפצע בקרב ועוזר לחיילים אחרים להשתקם