השנה היא 2002, מבצע "חומת מגן". בעקבות הפיגוע במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים בערב פסח, יוצא צה"ל למבצע רחב יריעה שנועד לפגוע בתשתיות הטרור ביהודה ושומרון. ירון אדל, חייל צעיר בחטיבת הנח"ל, מוצב בחברון, סמוך למערת המכפלה. הוא מספיק לשרת שם זמן קצר בלבד, ואז זה קורה. 12 בנובמבר. הפיגוע בציר המתפללים בדרך מקריית ארבע למערת המכפלה. 12 ישראלים נהרגו, 14 נפצעו.
"זה היה האירוע שבו ירו עליי בפעם הראשונה, כך שהוא היה מכונן מבחינתי", אומר אדל. "אתה לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה, לא מעכל; אתה צוחק במבוכה עד שאתה שומע בקשר שיש הרוגים. אתה שומע את כל ההתנהלות, ורק אז קולט שזה אמיתי".
בשנים הראשונות אחרי האירוע כמעט לא דיבר עליו, לדבריו, עד שבשלב מסוים קרה משהו. "רק בשנים האחרונות התחלתי להתעסק בנושא הזה", הוא אומר. "אני כותב עליו, מרצה עליו, ומכיוון שהוא מעסיק אותי כל כך הרבה, יותר קל לי להתמודד איתו".
האירוע בחברון, לצד שירותו כקצין במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה נפצע מפקדו האישי, והוא התמנה למפקד פלוגה תוך כדי לחימה, גרמו לו לנסות להעלות למודעות נושא שהחברה הישראלית ממעטת לדבר עליו, ולעיתים אף מעדיפה להתעלם ממנו לגמרי - הצלקות הנפשיות של חיילי צה"ל שחוזרים משדה הקרב בחיים.
"בחברה הישראלית אנחנו מקדשים את המוות, לטוב ולרע", אומר אדל. "כל התרבות שלנו מבוססת על המוות: שואה, מלחמות ישראל - אנחנו מקדשים את זה, הדברים האלה חשובים לנו ברמה תרבותית; הם סמלים שיש להם מעמד בחברה הישראלית, אבל כשאנחנו מקדשים את המוות, אנחנו גורמים לכך שלמעשה החיים לא באמת חשובים.
"יש איזשהו קוד בחברה הישראלית, שלפיו אנחנו לוחמים, אנחנו גברים, אסור לנו לבכות. המערכת הצבאית היא מערכת מאצ'ואיסטית היררכית, המבוססת על תרבות של 'אני גבר, אני אראה לך למי יש יותר גדול'. אני לא אומר אם זה טוב או רע, אבל זה קיים, וכנראה שיש לזה סיבה: כנראה שאנחנו חייבים את המאצ'ואיזם הזה כדי להניע אותנו. מצד שני, זה לא מאוזן. יש לי חבר שלחם ב'צוק איתן', והוא סיפר לי שהיו שם חיילים שאמרו שהם לא רוצים להמשיך להילחם, והוא התייחס אליהם כפחדנים.
"אחת התוצאות של זה היא שאנחנו נתפסים למספר מצומצם של סמלים מובילים, ורק להם. 20 אלף איש יגיעו להלוויה של חייל בודד שאף אחד לא מכיר, שזה מדהים, אבל אנחנו מתעלמים מהרבה דברים אחרים – בין היתר, מהחיילים שחזרו בחיים".
הרגעים הכי קשים
אדל, כיום בן 31, נשוי להדס, צלמת, מקדיש לנושא הזה את רוב זמנו בשנים האחרונות. בעבר למד משפטים באוניברסיטה העברית אבל לא השתלב בתחום. יותר חשוב לו לטפל בצלקות הנפשיות שלו ושל אחרים.
"אני חושב שהצלקות הנפשיות הן חלק בלתי נפרד ממני", הוא אומר. "ככל שאני מדבר על זה יותר, ככל שאני לוקח את המחשבות האלה ומוציא אותן החוצה, אני מפתח יכולת להסתכל על זה מהצד, לאכול פחות את הסרטים שאכלתי בעבר, לחוות פחות סיוטים, לא להתעורר מהשינה בארבע לפנות בוקר, בצעקות".
מה עושים במקרה כזה?
"הדבר המשמעותי ביותר זה לקבל - לא להילחם בזה. ככל שנלחמתי בזה, יותר סבלתי, לא ישנתי, היו לי יותר סיוטים. מצאתי שככל שאני משלים עם זה, זה עושה לי יותר טוב. צריך להבין שזה לא נפסק. זה חלק ממך. זה איתך לכל החיים.
"בעבר הרגעים האלה היו הכי קשים. אלה מחשבות שאי אפשר לתאר אותן. רק מי שעבר את הדברים האלה יכול להבין. הדבר הכי קשה הוא שאתה לא יודע מתי זה יבוא לך. מבצע 'צוק איתן', למשל, התחיל הרבה זמן אחרי שהשתחררתי, אחרי שלכאורה כבר התגברתי על הכול, אבל זה השפיע".
איך?
"דיכאונות, כאבים, בכי. אנשים לא מבינים את הסיטואציה, ואם הם מבינים, הם לא שואלים על זה, לא מדברים על זה. לא רוצים לפתוח את זה ולשים את הדברים על השולחן".
איך זה משפיע על חיי היומיום שלך, על הזוגיות?
"אשתי הדס היא הכוח המניע בתהליך האישי שלי. היא תמיד ניסתה להתעניין בנושא, וזה פתח אצלי מסע של חיטוט בפצעים ורצון לכתוב יותר, להתעסק עם זה יותר. לא תמיד זה היה ככה. לפני כמה שנים, לדוגמה, הלכנו יחד לטקס יום הזיכרון, ובדרך חזרה היא שאלה אותי מה קרה בציר המתפללים, מה קרה במלחמה. התחלתי להתפתל, סיפרתי לה במקבצים, וזה התפתח לריב מאוד גדול. הרגשתי שהיא לא מסוגלת להבין אותי ולא באמת מעוניינת להקשיב; שהיא עושה את זה רק מתוך נימוס. צעקתי עליה שזה לא עובד ככה שהיא פשוט תשאל ואני אפתח, כי זה לא פשוט ולא משהו שבא כבדרך אגב.
"למחרת נסעתי עם חבר'ה מהצבא לקבר של חבר שנהרג בלבנון, כמו שאנחנו עושים כל שנה. אחר כך ישבנו לאכול צהריים, ובפעם בראשונה דיברנו על מה שעברנו. נכנסנו לפרטים, וכל אחד נפתח. הכול צף. זה הוביל אותי לתובנה שמאוד נכונה לי: אני כבר לא מצפה מאף אחד אחר להבין, כי הם, החברים שהיו איתי שם, הבינו, וזה מספיק לי. החברים שהיו איתי שם שאלו אותי שאלות שרציתי שישאלו. הם הבינו כי הם היו שם איתי. ברגע שהבנתי שהדס לא מסוגלת להבין, יכולתי להכיל הרבה יותר. הבנתי שזה בסדר שהיא לא מבינה. מה שגם העובדה שישבנו כולנו ודיברנו על זה בפעם בראשונה, עזרה לי מאוד לקבל את הדברים, להבין אותם, להפנים".
להתגבר על הפחד
מתוך הרצון לגרום ללוחמים נוספים שעברו חוויות דומות לשתף את סיפורם, הקים אדל יחד אשתו וחבריו את פרויקט "רסיסים", ששם
לו למטרה להטמיע בליבם של הלוחמים את האמונה שהם יכולים וצריכים לשתף את חוויותיהם האישיות – וכן להעניק להם כלים לעשות זאת. מטרה נוספת של הפרויקט היא להציג בפני החברה הישראלית את העובדה שמרבית החיילים חזרו משדה הקרב אחרים, שונים, גם אם בריאים ושלמים מבחינה גופנית.
"לפני שנה וחצי חבר טוב שהיה איתי בפלוגה שלח לי תמונה שהוא מצא בחיטוט אקראי באינטרנט", מספר אדל. "התמונה הייתה של פינוי הפצועים בקרב האחרון שלנו בסלוקי במלחמת לבנון, והיא הייתה בדיוק מה שזכרתי מאותה סיטואציה. הבנתי שמסתובבות עוד המון תמונות מכל מיני קרבות. העלינו פוסט בפייסבוק כדי לחפש אותן, ותוך שלושה-ארבעה ימים קיבלנו משהו כמו 900 תמונות. העלינו אותן לאתר שלנו וזה עורר עניין גדול. הרבה אנשים רצו לראות את התמונות כי הם רצו להיזכר, כי גם להם יש זיכרון שנשאר והולך איתם. אנשים שלחו לנו עוד ועוד דברים".
לפרויקט החליט לקרוא "רסיסים" מכיוון ש"אנחנו זוכרים רק רסיסים", הוא מסביר. "הזיכרון שלנו קטוע, וכל הזיכרונות שמשפיעים עלינו הם רסיסים של חוויות שיש לנו בראש. יש הרבה אנשים שחווים את החוויות האלה מנקודות שונות. זה לא רק הסיפור של הלוחמים: זה הסיפור של המשפחות, של בני הזוג. לכל אחד יש סיפור מרתק".
על מנת להקים את הפרויקט, גייס אדל כ-30 אלף שקל בהד-סטארט. כיום האתר שלו מכיל יותר מ-1,200 תמונות ו-50 סיפורים שונים של לוחמים המתארים את האירועים הקשים שעברו במהלך מלחמות ומבצעים. לצד אדל עובדים באתר 12 מתנדבים הדואגים לאסוף חומרים.
"עשינו חישוב ומצאנו שרק בקיץ האחרון נוצרו 50 אלף סיפורים חדשים. הרי אלפי חיילים נכנסו לרצועה; תוסיף את בני המשפחות שלהם, שגם להם יש סיפור מהזווית שלהם, וזה המון. תוסיף לזה את כל מלחמות ישראל, וזה יוצא עשרות אם לא מאות אלפי סיפורים אישיים".
מה הלאה? לאן אתם שואפים להגיע?
"מבחינת הארגון, אנחנו פועלים בכמה מישורים. ראשית, יש את האתר, שיהווה מוקד ריכוז של כל התוכן. מלבד זה, אנחנו שואפים להפוך עם הזמן לארגון מקצועי, מוכר, שאנשים יבואו אליו וישתפו. אנחנו עובדים על כמה יוזמות. השאיפה היא שפעם בשבוע יתקיים איזשהו אירוע שירכז את החומר שמגיע".
ומה לגבי האנשים שמפחדים להיחשף? יש לך מסר בשבילם?
"כשהם יראו איך אנשים אחרים מדברים, זה יעזור להם להתגבר על הפחד. אנחנו לא כופים על אף אחד לפתוח את הפה. כל אחד מספר את זה בדרך שלו. יש אנשים שיכתבו סיפור, יש אנשים שיעלו על במה וידברו, אבל כל אחד מספר את זה בדרך שלו. זה הכוח".
טקס יום הזיכרון של פרויקט "רסיסים"
רס"ן (מיל') אבי בוסקילה מעלה זיכרונות מ"צוק איתן"
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- אשתו של המג"ד שנפצע קשה בצוק איתן: "שי יחזור ללבוש מדים"
