"בבוקר של 12 ביוני 2006 הייתי בטוח שאני מאחר את הרכבת לחיפה. היא כבר עמדה בתחנה, נשמעה השריקה והדלתות נסגרו. ברגע האחרון הכנסתי רגל ונכנסתי פנימה. הייתי הנוסע האחרון שעלה על הרכבת.

>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

"נסענו בכיוון צפון. אחרי כמה דקות עבר לידי בחור צעיר שמכר משקאות. קניתי ממנו מיץ אשכוליות ופטפטנו קצת. הוא נפרד ממני בחיוך, כשהוא מצמיד את שתי ידיו לתנועת 'נאמסטה', והמשיך בסיבוב.

"קצת לפני בית יהושע ראיתי פתאום ענן לבן עצום מיתמר מהחלון. הרכבת התחילה לרעוד רעידות חזקות מאוד, שהפכו לטלטלות עזות שהעיפו את האנשים מצד לצד בחבטות אדירות. צעקתי 'תחזיקו חזק, אנחנו מתהפכים', והספקתי עוד לראות את הבחור עם המשקאות עף לקצה השני של הקרון.

"הרכבת נעצרה בחריקה מחרישת אוזניים, ואנחנו מצאנו עצמנו הפוכים, הרצפה באלכסון, מחזיקים חזק בכיסאות. אנשים התחילו לזחול לכיוון הדלתות כדי לחלץ את עצמם, אבל הן היו תקועות. כמה חיילים הצליחו בכוחות־על לפתוח את הדלת לכדי חריץ קטן, הם ממש נלחמו עליה, ואנחנו התחלנו לצאת החוצה.

"בחוץ חיכה לנו מחזה בלהות. הקטר היה הפוך על המסילה בתשעים מעלות. הקרון הראשון עף מעוצמת התאונה, והקרון שלנו המשיך קדימה עד שנלכד תחתיו. דלק החל נוזל החוצה. צעקתי לכולם לברוח מהר כדי שלא נתפוצץ בעוד רגע. אנשים נעלמו, השתררה דממה מוחלטת.

"החלטתי שאני חייב לדעת מה קרה לבחור עם המשקאות שנפרד ממני רק כמה דקות קודם, ונכנסתי בחזרה לקרון המעוך. זחלתי פנימה על ארבע, וגיליתי שהכל הרוס. צעקתי "מישהו שומע אותי?", ואז שמעתי קול נשי בוכה. הלכתי בעקבות הבכי ומצאתי בחורה צעירה שוכבת בתוך בריכה של דם, לכודה מתחת לפלטת זכוכית אדירה שנותצה למיליון רסיסים. הרמתי אותה בזהירות, זכוכיות ננעצו בי בכל מקום אפשרי, וגררתי אותה החוצה.

"בשלב זה הגיעו כוחות ההצלה. הכבאים צעקו לי להישאר בחוץ, אבל ביקשתי מהם להישאר שם, לבדוק אם בקרון נלכדו עוד אנשים. זחלתי שוב על ארבע, עמוק יותר פנימה, מפלס דרך בתור גיהינום של פלדה מעוכה. מתחתיי ראיתי זוג רגליים של בחורה. נגעתי בהן והבנתי שהיא מתה. מישהו צעק לי את שמו, והתחלתי לדבר איתו. ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו שכבר באים לחלץ אותו וביקשתי שיחזיק מעמד. הוא צעק ששוכב עליו חייל פצוע קשה ונקב גם בשמו של החייל, שרק את ידו ראיתי מחוץ להריסות. צעקתי את שמו, והיד זזה. אחרי זמן מה הוא כבר לא הגיב. באחת הפינות גיליתי זוג רגליים רועדות. לפי צבע המכנסיים ידעתי שזה הבחור שמכר את המשקאות. נגעתי לו בברכיים ודיברתי אליו, הרגליים שלו זזו אבל גם הן הפסיקו לאחר זמן.

"ממש לידו ראיתי רגליים של בחורה ועליהן סנדלים בצבע שחור. היא זזה קצת. פתאום צלצל הטלפון הנייד שלידה. עניתי, רועד כולי, ושמעתי מעבר לקו את אחותה המבוהלת. לא יכולתי להגיד לה את האמת. הבטחתי לה שהאחות הלכודה תתקשר אליה בעוד חצי שעה. עכשיו כבר ידעתי את שמה וניסיתי לתקשר איתה. בכל פעם שקראתי לה, היא הזיזה את הרגליים. ליטפתי וניסיתי להרגיע אותה, אבל גם היא לא שרדה. רגליה הפסיקו לרעוד והיו קרות כקרח.

"כל הזמן הזה המשכתי לדבר עם הבחור הלכוד. היה עוד מישהו שנקבר שם, ראיתי רק את היד שלו. לחצתי אותה ושאלתי אם הוא שומע אותי, והוא לחץ בחזרה. לא הפסקתי לדבר אליהם, וכששמתי לב שהבחור הראשון מתחיל להיחלש דיברתי איתו על אשתו, על הילדות ועל כדורגל, העיקר שיחזיק מעמד. הוא צעק שהוא נחנק, שהוא הולך למות, אבל לא ויתרתי לו.

"כל זה נמשך שעות ארוכות. בשלב מסוים דיברתי עם כמה אנשים במקביל. חלקם עוד היו חיים, חלקם נפטרו תוך כדי. זו הייתה התופת של דנטה, ללא ספק. כשמכבי האש הצליחו להגיע וביקשו שאעזור להם, גיליתי חמישה הרוגים. אחר כך משכו אותי, הניחו על אלונקה, ומסוק לקח אותי לבית החולים. הייתי פצוע כולי מזכוכיות שננעצו בכל הגוף, ושרירי הבטן שלי נקרעו מעוצמת המכה. בבית החולים סיפרו לי ששני הלכודים האחרונים ניצלו וגם אשתו של אחד מהם.

"פרטי התאונה היו קשים. התברר שסמוך ל־12 בצהרים נתקע טנדר על המסילה ליד תחנת בית יהושע. הרכבת שלנו נסעה במהירות 140 קמ"ש ולא יכלה לעצור. מעוצמת הפגיעה גרר הקטר את הרכב לאורך המסילה למרחק של מאות מטרים, ואז נשמט מהמסילה והתהפך. חמישה נוסעים נהרגו ושמונים נפצעו, רובם נוסעי הקרונות הראשונים.

"אחרי התאונה הייתי בשבר נפשי גדול. רק אז הבנתי שהייתי האחרון ששהה לצידם של המתים בקרון המוות. המתים העסיקו אותי עוד זמן רב אחרי כן. גם נסיעה באוטובוס הייתה סיוט. היה לי מין 'משחק' כזה שהייתי מחשב איפה זה יהיה קבור ואיפה ההוא בשעה שנתרסק, אבל לאט לאט חזרתי גם לנסוע ברכבת".

השורה האחרונה:

"אחרי התאונה, כשלא רציתי לחיות, הבנתי שאם אתן למחשבות הרעות להשתלט עלי, אני אבוד. הבנתי שהכל בראש, כשם הספר שכתבתי: אם אחשוב בצורה חיובית ואצמד רק לטוב שבי, החיים ישיבו לי טוב בחזרה. וכן, זה עובד".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

ומה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל- 03-6386951

או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

___________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: