תמיד חלמתי להכיר גבר אמריקאי ולגור בחו"ל. ראיתי סרטים הוליוודיים ורציתי כזה בדיוק. אני נמשכת לחנונים ועוד יותר לחנונים אנגלו־סקסים. נימוס, ג'נטלמניות, זה מדבר אליי.

"חיי האהבה שלי היו רצופי אכזבות. כשהייתי בת 15 התאהבתי בנער אינטליגנטי ומקסים ששיחק לצדי כבעלי בהצגה "הזמרת בעלת הקרחת" בחוג לדרמה. היום כולם מכירים אותו כאיש הטלוויזיה אמנון לוי. אחרי חמישה שבועות של חברות הוא הודיע שמספיק לו ולבי נשבר. אהבת נעורים היא האהבה הכי רומנטית וטהורה. מה שקורה שם מלווה אותנו לכל חיינו.

"האכזבה השנייה הייתה בעלי הראשון, פרופסור ומדען יהודי אמריקאי שהכרתי כשהגיע לכאן לתקופה קצרה. אני הייתי בת 23 והוא בן 53, אבל פער הגילים לא הפריע לי. הוא היה חתיך הורס, גבוה, והוא הכין לי ארוחות נהדרות. אחרי חודש התחתנו ואחרי שנה נסענו לצפון קרוליינה. שם היה לי קשה. הוא היה מכור למעבדה שלו, והנישואים כשלו. אחרי שבע שנים התגרשנו ובשנת 1991 הוא נפטר. הבן המשותף שלנו הוא כיום רב ואב לחמישה.

"וכך מצאתי את עצמי בגיל 30, גרושה עם ילד באמריקה הגדולה. לחזור לארץ לא יכולתי כי בדיוק התחילה מלחמת המפרץ. גרנו במנהטן והתפרנסתי מעבודתי כמורה לעברית. בדירה שלי לא הייתה אפילו טלוויזיה, והחורף הניו־יורקי היה קשה. רציתי להתחתן שוב, אבל רק עם אמריקאי.

"כיוון שאני לא הטיפוס שיכיר מישהו בבר, ואני קצת חנונית בעצמי, החלטתי לפרסם מודעת היכרות בשבועון היהודי הפופולרי 'ג'ואיש וויק', בזו הלשון: 'סבר'ה (צברית) בת 31, גבוהה, חובבת תיאטרון וקוראת ספרים, מבקשת להכיר גבר גבוה, שוחר תיאטרון וקריאה ובעל חוש הומור'. קיבלתי קוד לתא קולי והמתנתי.

"קיבלתי 300 הודעות, מצאתי מקום קבוע לפגישות - דיינר יווני בשם מונסטראק (מוכת ירח), והתחלתי בפרויקט החשוב של חיי: מציאת בן זוג. הגדרת התפקיד: פרטנר בשבילי ודמות אב חיובית לבני. עשרה מועמדים נפלו כבר בשלב הזמנת הקפה. הסיבות לכישלון היו מגוונות: משעממים, מרוכזים בעצמם, נטולי אינטליגנציה רגשית וכמובן, כאלה שמיד ראיתי עליהם שלא מצאתי חן בעיניהם - הייתי מלאה מדי, ענייה מדי, נחמדה מדי או בטוחה מדי בעצמי - אין לדעת. מרוב המתקשרים הלא יהודים התעלמתי. רציתי יהודי, רצוי ציוני.

"אני זוכרת את הבחור הראשון שפגשתי: צבר, רווק בן 39 שעשה פוסט דוקטורט. חשתי שהפריע לו שיש לי ילד. הפגישה השנייה דווקא הייתה נעימה מאוד, עם ישראלי שעדיין היה קשור רגשית לחברה שלו (שהיום הוא נשוי לה). היה גם בילוי של סוף שבוע במלון עם מהמר באטלנטיק סיטי. הדייט שהכי זכור לי היה עם גבר שלקח אותי לסמינר 'ערכים', שלושה ימים בניו ג'רזי. לפעמים קבעתי חמישה דייטים ביום. הקצבתי מראש 20 דקות לכל פגישה. פגשתי בהם בשעות היום, בדרך כלל אחר הצהריים. אנשים שבאו בנעלי ספורט מיושנות או שלא הזמינו כלום - נפסלו מיד. אני זוכרת שפעם הזמנתי קפה ופתחתי שתי שקיות סוכרזית בבת אחת. הבחור התעצבן שלא פתחתי אותן אחת אחת. בזה זה נגמר. אחרי מאות דייטים, הייתי קרובה לייאוש. אף אחד לא התאים למה שרציתי.

"ואז פגשתי את הגבר האחרון, מספר 300. ביל, יהודי אמריקאי בן 46, אלמן עם ילדה בת 10, מטורף על תיאטרון, קורא נלהב של כל דבר, בעל תואר ראשון באנגלית, מצחיק, אופטימי, בעל עיניים כחולות ודירה קטנה במערב מנהטן. יצאנו בפעם הראשונה להצגת ברודוויי. כל ההצגה צחקנו והרגשנו מיד שזה זה. ביל התגלה כרגיש, תומך, מקשיב, מעניין, שמאלני במידה הנכונה וכמי שאוהב מאוד את סרטי וודי אלן. תוך שבוע, הילדים הכירו ונוצרה כימיה גם ביניהם, ואחרי עשרה ימים עברנו לגור ביחד. תקופה מסוימת ניסינו לגור יחד בישראל, אבל בתו לא הסתגלה וחזרנו לשם. אחרי שנתיים נפרדנו יפה ונשארנו מיודדים מאוד עד היום".

השורה התחתונה:

"אני דוגלת בפרקטיקה ולא רק ברומנטיקה. הסיפור שלי יכול לתת כוח למי שמחפשת פרטנר. אני באמת מאמינה שיש לנו שליטה על מי שאנו פוגשים בחיים".

__________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: