"הייתי בן שנתיים כשאמי שלחה אותי לגור אצל דודי, אחיה - אברהם בן דב, שהיה ניצול שואה וגידל אותי באהבה גדולה, בקיבוץ כנרת. היא אף פעם לא הסבירה מדוע עשתה זאת, ואני לא שאלתי. מדי פעם הגיעה מתל אביב כדי לבקר אותי. חמש שנים אחרי שהגעתי לקיבוץ, התחילו הפגזות על העמק, אמא דאגה מאוד והחזירה אותי אליה לתל אביב. ביום שבו הגעתי, נכנס לחדרי בלילה גבר שלא הכרתי, עם תיק וכובע, ואמא אמרה שזה אבא שלי.

"לא הרגשתי אף פעם קשר חזק אליו. הוא היה איש טוב ונחמד, אבל לא הצלחנו להתחבר. הייתי מביט באבות ובבנים מסביב, והרגשתי שמשהו חסר בתקשורת האבהית הזו. לימים, כששירתי בצבא, הדוד שגידל אותי נהרג מכדור של צלף ירדני בכנרת, ובגיל 22 התחתנתי עם לילי, אשתי. כעבור כמה שנים ניגשה אליי חמותי ואמרה לי שהיא יודעת סוד גדול: מי שחשבתי שהוא אבי כל השנים - אינו אבי הביולוגי. היא סיפרה שתמיד חשדה בכך, ופעם שאלה את דודתי מכנרת, והיא אישרה זאת.

"הייתי בשוק. מיד נסעתי לאמי בחולון, דפקתי על השולחן ודרשתי לקבל הסברים. אמי נדהמה, היא לא העלתה על דעתה שאני יודע משהו. כל מה שהסכימה לנדב היה שלאבי הביולוגי קוראים זלמן, שאחרי החתונה היא הבינה שהוא רודף נשים והוא אף הדביק אותה במחלת מין, ושהיו להם גירושים מכוערים מאוד. מאחר שהיא לא יכלה גם לעבוד וגם לטפל בי, היא שלחה אותי לדודי בכנרת. עוד סיפרה שאבי היגר לארצות הברית ושיש לי פה בארץ שני אחים ממנו מנישואיו הקודמים, אבל אין לה מושג איפה הם.

"רתחתי מזעם על שהסתירו ממני את האמת, אבל אמי תירצה זאת בכך שהיא לא רצתה לקלקל את הקשר ביני לבין אבי המאמץ והשביעה אותי שכל עוד הוא חי, לא אחפש את אבי הביולוגי. במשך שנים כיבדתי את רצונה ולא אמרתי לו דבר, אבל הנושא לא נתן לי מנוחה.

"בינואר 1977 נפטר אבי המאמץ ממחלת הסוכרת. אחרי מותו פניתי למשרד הפנים וקיבלתי את תעודת הלידה המקורית שלי. כך נודע לי ששמי הוא דב ראש ולא דב חידקל, ואז חשבתי להתחיל לחפש את אבא. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה עומד לעלות לא מעט כסף, והחלטתי שאם הוא לא חיפש אותי כל השנים, אין שום סיבה שאחפש אותו, וירדתי מהנושא.

"ואז, לפני כשנתיים שמעתי הרצאה של אישה שסיפרה סיפור דומה לזה שלי - איך אביה נעלם ואיך מצאה את שני אחיה אחרי המון שנים. בעידודה של חברה טובה שלנו, תלמה ישראלי, החלטתי לנסות לסגור גם את המעגל שלי. גיליתי באתר 'מוטק'ה' שיש מדור לחיפוש קרובים, שאותו מנהלת מיכל ואקנין, והשארתי מודעה עם הסיפור שלי.

"יומיים אחרי כן חזרה אליי מיכל והודיעה לי שמצאה את אחי. כמעט התעלפתי. התברר שיש לי אח בשם משה, שמבוגר ממני ב־14 שנה ושיש לו שלושה ילדים. עברו חמישה ימים עד שהתקשרתי למשה. אשתו הרימה את הטלפון וכשאמרתי לה ששמי דב'לה, היא מיד אמרה לי: 'קח את אחיך', ואחי ענה וישר שאל: 'איפה היית כל השנים?'

"באותו יום כבר נפגשנו. משה ומשפחתו גרים ברחוב וולפסון בראשון לציון, ואנחנו ברחוב וולפסון בחולון. 70 שנה אנחנו גרים כל כך קרוב, ולא מצאנו זה את זה. ההתרגשות הייתה גדולה והכימיה מיידית. משה דומה לאמא שלו, ואני כנראה דומה יותר לאבא שלנו. הוא סיפר לי שכשהיה בן 6 נפרדו הוריו ובהתאם לחוק המנדטורי של אז - אחותו הלכה עם האם והוא עם האב שהזניח אותו. בגיל 10 עבר לגור עם דודתו, שגידלה אותו במסירות שנים רבות. כשהיה בן 15, לקחה אותו דודתו לתל אביב, וסיפרה לו עליי. הוא הספיק לראות אותי בעגלה, הייתי אולי בן שנתיים. מאז נעלמו עקבותיי וכל מאמציו למצוא אותי נכשלו. נסענו יחד לראות את אחותנו המשותפת שמאושפזת במוסד סיעודי, אבל לא סיפרנו לה כלום, מפאת מצבה.

השורה התחתונה:

"את פסח של אותה שנה כבר חגגנו, שתי המשפחות יחד. אחי כבר בן 88 ואני שמח כל כך שהגורל הספיק לזמן לנו פגישה עוד בחיינו. חבל על כל הזמן היקר שפספסנו בדרך".

___________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: