"גדלתי כילדה טובה רחובות, ששיחקה עם בובות ברבי וחגגה בת מצווה בגיל 12. הייתי חנונית מחשבים כזו, ובכיתה ז' התעקשתי להצטרף לחוג הנדסה וחשמל עם הבנים, במקום לכלכלת בית ותפירה עם הבנות.

פעמים רבות אנשים טעו ופנו אליי כאל בן, אז החלטתי לגדל שיער ועשיתי עגילים. תמיד הרגשתי מוזר ושונה מכולם, אבל חשבתי שככה מרגישים בגיל ההתבגרות.

"את החבר הרציני הראשון שלי הכרתי בצבא. אהבתי אותו מאוד, אבל לא נהניתי מהסקס. גם אחרי שעזבתי אותו נמשכתי לגברים, אבל זה לא עבד בקטע האינטימי. משהו לא הרגיש נכון. התחלתי לחשוב שאולי משהו לא בסדר אצלי, ונכנסתי לדיכאון.

"למדתי לתואר ראשון במדעי המחשב ונסעתי לארצות הברית כדי לעבוד, ושם גם התחלתי טיפול פסיכולוגי. אחרי שנה חזרתי לארץ והבעיות חזרו איתי, אבל המושג 'טרנסג'נדר' לא היה מוכר לי. חשבתי שאני סתם סטרייטית שמרגישה מוזר.

"יום אחד סיפרתי לפסיכולוגית שלי שחלמתי עליה, והתגובה שלה הייתה שאולי אני רוצה להיות עם אישה. חשבתי שזה הדבר הכי מופרך בעולם ושאני אוכיח לה שהיא טועה. נכנסתי לאינטרנט לצ'ט של לסביות, וכך התנסיתי בחוויה לסבית בפעם הראשונה. אחר כך היו לי התנסויות נוספות ומדי פעם גם חזרתי לגברים - הכרתי בחור בתול בן 18 והסקס איתו היה נחמד וטוב. התקרבתי לקהילה הלסבית והתחלתי להגדיר את עצמי כבי־סקסואלית. עם התואר לסבית הרגשתי יותר בנוח.

"ב־2004 הלכתי למצעד הגאווה בירושלים, ושם בפעם הראשונה ראיתי הופעת דראג־קינג, נשים שהופיעו כגברים. זה הלהיב אותי והתחלתי להופיע כדראג־קינג במסיבות של לסביות. הרגשתי נהדר בתור גבר, בהתחלה רק במופעים, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי גולש לחיים האמיתיים. התחלתי לקנות בגדים של גברים, לדבר כמו גבר, הסתפרתי קצוץ והתחלתי לצ'וטט באינטרנט כגבר. גם המעורבות שלי בקהילה התחזקה.

"כגבר קיבלתי הרבה יותר אומץ. במקום לחכות ליד הטלפון הרגשתי פתאום לגיטימציה להתחיל עם נשים. החוויה של הרחוב הייתה עוצמתית במיוחד. שמתי לב שאף אחד לא מסתכל על גברים, רק על נשים. בתור אישה הייתי טרף. בתור גבר הייתי צייד. עד שלא חוויתי את זה - לא הבנתי.

"ביום הולדתי ה־30 יצאתי מהארון כטרנס, והודעתי לכולם שמהיום והלאה הם פונים אליי בתור בן. רק להוריי לא גיליתי. גרתי אצלם בבית כלסבית, ולא היה להם מושג שאני בעצם טרנס. חייתי חיים כפולים.

"כשדיברתי בטלפון אנשים היו פונים אליי כאל בחורה, כי היה לי עדיין קול נשי. לכן התחלתי לקחת הורמונים ששינו את הקול, ואז גם החלטתי לצאת מהארון כטרנס מול הוריי, ושיתפתי אותם בהחלטה על השם החדש שלי - אלישע.

"כצפוי, ההורמונים חוללו שינוי בגוף. אפילו הריח שלי השתנה. התחילו לגדול לי זיפים ומפרצים בשיער. בפעם הראשונה שגיליתי שערות על הבטן נלחצתי מאוד, אבל אחר כך התרגלתי. זה קצת כמו גיל ההתבגרות. כגבר, הבנתי שאני נמשך לגברים. לפני שלוש שנים עברתי בארצות הברית ניתוח להסרת החזה, אבל את הניתוח הגדול אני עדיין לא רוצה לעשות. מדובר בסדרת ניתוחים מסובכת, מסוכנת ויקרה מאוד. טוב לי ונוח לי כמו שאני עכשיו. בתעודת הזהות אני מוגדר כגבר, וזה חוסך לי הרבה מאוד בעיות בירוקרטיות וגם התנכלות מצד אנשים עם דעות קדומות.

"כמו כל קבוצה מדוכאת אחרת, אתה סופג הרבה כאב וסבל. לקח הרבה זמן למצוא איזון בין הכעס על כל הסבל, לבין הידיעה שיש לי כוח להתמודד עם הסביבה".

שורה תחתונה:

"אני בשום אופן לא מגדיר את עצמי כגבר. אני טרנס, נקודה. כל ההתעסקות עם הגדרות רק מגבילה. אי אפשר לרוץ עם קביים. אנחנו לא צריכים הגדרות, אנחנו בני אדם עם זהות מגדרית שונה. הקהילה הטרנסית חשופה לאלימות ולנידוי. הגיע הזמן להתקדם".

___________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: