שום דבר בבוקר ה־14 בדצמבר לא בישר על הבאות. רבקה כהן עשתה את דרכה למכינה הקדם צבאית "עֹצם", ביישוב הדרומי נווה. מדי שנה מתקיים שם מרוץ לזכר בוגרי המוסד שנפלו, והיא הוזמנה לזכרו של בנה, סגן פנחס (פיני) כהן, שנהרג ב־2002. כשהגיעה למקום שמחה לפגוש את בנה דוד, שהיה מנהל המכינה.
אחרי המרוץ, בדרכה הביתה, לעפרה, חשה התרוממות רוח מפתיעה. "בדרך כלל כואב לי באירועים לזכר פיני, אבל הפעם חשתי קלילות", היא משחזרת.
חברתה נועה, שהתלוותה אליה לנסיעה, הסבירה: "היה לך כיף, כי בילית יום שלם עם הבן שלך, דוד". רבקה חייכה וחזרה הביתה. "מי יכול היה לחשוב שבבית ממתינה לי בשורת איוב נוספת".
פיני אמר: אמא, אל תדאגי
רבקה ואיציק כהן נישאו ב־1971. "במקור אני ממושב בית הגדי בדרום, ואיציק מחולון", מספרת רבקה (66). אחרי נישואיהם עברו להתגורר בנהורה שבחבל לכיש, שם נולדו ילדיהם מיטל (42) ואיתי (39).
"לא היינו קשוחים, אבל דרשנו ממנו לעבוד וללמוד במקום אחר. ואכן, הוא היה קם כמו פנתר בארבע לפנות בוקר, עובד במזבלה העירונית, ישן כמה שעות ואז נוסע לירושלים, ללימודי ערב. בכיתה י"א חזר לנווה הרצוג כשהמחנך שהיה לו בכיתה ט', הרב הראל סופר, שאותו הוא מאוד אהב – שב ללמד אותו. בסוף הלימודים הלך פיני למכינה הקדם צבאית 'עצם' ביישוב עצמונה, שבראשה עמד הרב רפי פרץ, היום הרב הצבאי הראשי בצה"ל. לימים המכינה עברה לישוב נווה, ודוד ניהל אותה.
"היה לי ברור שפיני ילך בדרכו של אחיו הגדול איתי, שהיה קצין בגבעתי", מספרת רבקה. "ב־1998 הוא התגייס לגבעתי, עבר גיבוש של הפלס"ר והודיע לאיתי שהוא לא מוכן שיעשה לו פרוטקציה".רבקה מספרת כי פיני אהב מאוד את הצבא, יצא לקצונה וחתם קבע. "מבחינתו הוא היה נשאר בצבא לאורך שנים, אבל יעל, חברתו ומי שנהייתה לימים אשתו, דאגה. היא לא רצתה שיישאר בצבא, ההורים שלה אמרו לה: 'לא כדאי לך להתחתן עם בחור בקבע, תמצאי את עצמך כל היום לבד'. ובאמת בסוף היא נשארה לבד", היא אומרת.
במרץ 2002, כמה ימים לפני שהיה אמור להשתחרר, התבקש פיני להאריך את השירות בארבעה חודשים, בגלל שינוי מבני ביחידה. "הוא התקשר ואמר: 'אמא, הארכתי את השירות, אבל אל תדאגי, מוניתי לקצין סיור'", משחזרת רבקה. "שאלתי מה זה אומר, והוא ענה שמעכשיו הוא רק מתכנן מבצעים, אבל לא יוצא אליהם. דאגתי, אבל סמכתי עליו. היה משהו מרגיע בידיעה שהוא לא נמצא בשטח". למעשה הוא כן יצא למבצע באזור חאן יונס, עמד בראש כוח הלוחמים ובמהלך הקרב נהרג מאש כוחותינו. אחיו, דוד, שהיה אז חייל, שמע בקשר ש"קודקוד 30" נפגע. "הוא לא הבין שמדובר בפיני. הסובבים אותו, שהבינו, מיהרו להשתיק את הקשר", נזכרת רבקה. רבקה התקשתה להתגבר על האובדן. "במשך שנתיים לא תפקדתי, פעלתי על אוטומט", היא אומרת. "לא יכולתי לשמוע שפיני איננו, לא רציתי להאמין. לעומת זאת, איציק כינס את הילדים כבר בשבעה ואמר שלמרות הסכין התקועה לנו בלב, נמשיך כמשפחה שמחה ומאוחדת. ליעל, כלתנו, אמר שהיא צעירה, כל החיים לפניה והוא מבקש שתמשיך הלאה. מבחינתנו תמיד תוסיף להיות הכלה שלנו". היא נישאה מחדש?"שנתיים לאחר שפיני נפל היא סיפרה לי שמנסים להכיר לה בחורים ואני עודדתי אותה. כשהיא ובן הזוג שלה, שגיא, החליטו להינשא, אמרנו ששגיא נשלח לנו במתנה מהקדוש ברוך הוא. אנחנו עדיין בקשר איתם, ושלושת ילדיהם יודעים מי היה פיני, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם".
איציק נפטר בידיים שלי
שנתיים לאחר מותו של פיני החלה רבקה לחזור אט אט לשגרה. את ימי ההולדת שלו נהגו לציין בטיול משפחתי, "כי פיני היה איש של תרמיל קטן על הכתף וגיטרה ביד. כתבתי ספר לזכרו, רקמתי פרוכות, הכנסנו ספר תורה לבית הכנסת בעפרה ובכניסה ליישוב נבנה 'בית פיני', שבו חיילים שעוברים בעפרה מוזמנים לקפה ועוגה.
"לא העזנו לדבר על זה. איציק היה אופטימי. הוא אמר: 'אני אתגבר, יהיה בסדר'. באותה שנה מלאו לו 60 ובגלל המחלה לא יכולנו לחגוג. אמרתי, כשיחלים, נחגוג לו יום הולדת. אבל כשהרופא התקשר והודיע שהבדיקות מראות כי הסרטן התפשט ואין יותר מה לעשות, הבנו שזה עניין של ימים.
"בשבת הילדים באו וכל אחד מהם נפרד מאיציק. זה היה מחזה קשה. נעמה הגיעה במיוחד מאיטליה. אלו תמונות שקשה לי לחזור אליהן". ואת הספקת להיפרד?"כמה לילות לאחר שנפרד מהילדים, כשכבר שכב על ערש דווי, הוא התעורר והתיישב במיטה. בכוחותיו האחרונים הצליח לדבר. ישבנו יחד עד הבוקר ודיברנו על החיים, הילדים, המשפחה שהקמנו, האהבה שידענו. בלילה למחרת הוא נפטר בידיים שלי. הרגשתי שאני מאבדת את הידיים והרגליים, נהפכתי לשבר כלי. אמרתי 'איך אתה הלכת ואני לא? איך השארת אותי כאן לבד?'".
גם אחרי האסון הזה מצאה רבקה כוחות להמשיך. "הבנתי שאני לא יכולה להיות תלויה באף אחד, ושכדאי שאאסוף את עצמי ואתחיל לתפקד", היא מספרת. "התעקשתי לישון בבית לבד, חזרתי לנהוג לאחר שנים. עדיין התרוצצתי בין הבנק לרואה חשבון, היו ימים שנפלתי מבלי לדעת איך לקום ואז שוב מצאתי כוחות". כדי להנציח את בעלה, הכניסה רבקה ספר תורה על שמו לבית הכנסת ברתמים. איציק היה גבאי בית הכנסת המרכזי בעפרה, לכן הוחלט לקרוא למוסד על שמו, יצחק ישר כהן. לספר שכתבה לזכרו של פיני הוסיפה פרק על בעלה המנוח. "כמה נכדים נושאים את שמו של איציק כשם שני", היא אומרת. "אבל לא הסכמתי שיקראו לנכדים על שם פיני, פחדתי".דוד נקבר בלב המדבר
דוד נקרא על שם אביה של רבקה. הוא למד בישיבה התיכונית בבית אל, ואחר כך פנה כאחיו ללמוד במכינה בעצמונה (שאחרי ההתנתקות עברה לנווה). בדיוק כמותם, בחר להתגייס לגבעתי. "זה היה מובן מאליו בשבילו ואני לא יכולתי להגיד דבר", מסבירה רבקה.
חצי שנה לאחר שפיני נפל, הכיר דוד את תהילה. "היא החזירה לו את האור לעיניים", אומרת רבקה. כשהשתחרר מהצבא נישאו ועברו להתגורר בבית סבתה של תהילה בלוד. "לפני תשע שנים, קבוצת חברים שלמדו עם דוד במכינה החליטה להקים יישוב בנגב, סמוך לקיבוץ טללים. בהתחלה היה שם גרעין של שמונה משפחות, לאט לאט הצטרפו עוד, בהמשך עברו ליישוב הקבע הסמוך רתמים, וכיום מתגוררות בו כ־100 משפחות. בזמן שיתר ההורים אמרו לילדים שלהם 'מה הלכתם לסוף העולם', אנחנו עודדנו. ראינו בכך המשכיות לדרכנו – אנחנו היינו מראשוני המתיישבים בעפרה".
תהילה ודוד הביאו לעולם שלושה ילדים: אור (10), נוגה שיר (5) ורז שלום (2). דוד התמנה למנהל המכינה ביישוב נווה, ותהילה עבדה באולפן בניצנה.
את היום שבו התרחש האסון השלישי בחייה לא תשכח רבקה לעולם. זה היה בערב חנוכה, והיא עשתה כאמור את דרכה למכינה בנווה. "כמדי שנה נכנסתי לכיתות וסיפרתי לתלמידים על פיני. כשיצאנו הספקתי לראות את דוד בחטף, כי הוא היה עסוק. בהמשך אכלנו יחד ארוחת צהריים. הוא ישב מולי ואני הסתכלתי עליו ונמלאתי גאווה על כך שהילד שלי מנהל היום את המכינה שבה למד. האווירה הייתה טובה. בשעה שלוש נפרדנו. התחבקנו ונכנסתי לרכב. פתאום דוד חזר, הביא חולצות ששכחנו, ונפרדנו שוב. היום אני מבינה שהרווחתי שתי נשיקות שלא אוכל לקבל לעולם. "כשהגעתי הביתה, הופתעתי לראות שהדלת פתוחה. לא נבהלתי, כי הרבה פעמים הנכדים מגיעים ויש להם מפתח. אבל אז ראיתי את בתי הבכורה מיטל וחתני חיים, וכשראיתי את פניו של חיים מיד הבנתי שקרה משהו נורא, שאלתי 'מה קרה?' וכשאמר 'דוד' התחלתי לצרוח כפי שלא צרחתי בחיי, לא כשהודיעו על פיני ולא כשאיציק נפטר. צרחתי את כל הכאב שהיה בי. "כל הדרך לסורוקה שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שאני נמצאת בסרט הרע הזה בפעם השלישית? למה זה מגיע לי? מה עשיתי? כשהגענו למחלקת טיפול נמרץ ראיתי את דוד, שרק זמן קצר קודם לכן היה מלא חיים, שוכב מחובר למכונות. חיבקתי אותו, נישקתי, התחננתי, ביקשתי. אחר כך אמרתי, תירגעי, אולי זה יסתדר, מיאנתי להאמין". יומיים לאחר מכן נפטר דוד. הוא היה חתום על כרטיס אדי ואיבריו נתרמו, "ובתרומה הזאת יש משהו מנחם, הייתי רוצה לפגוש את האנשים שהאיברים של דוד הושתלו בגופם", היא אומרת. אתם יודעים איך קרתה התאונה?"דוד יצא בסביבות חמש מהמכינה. בדרך הביתה, בין צאלים לרתמים, פגע בגמל ששוטט על הכביש. הגמל נפל על האוטו וקרע את הגג של הרכב. כשתהילה ראתה את הרכב היא לא האמינה, הכל היה מרוסק".
דוד נקבר בלב המדבר, כקילומטר מהיישוב שבו גר – קבר בודד, ראשון, של היישוב הצעיר. בימים אלה רבקה מתמרנת בין ביתה בעפרה לבין ביתו של דוד ברתמים. "לצערי, פיני לא הספיק להביא ילדים לעולם, אבל דוד הותיר אחריו שלושה ובכל אחד מהם יש משהו ממנו. אני מדמיינת איך הוא בא הביתה ורץ אליהם. מחבק את אור, מרים את רז על הכתפיים ומושיב את נוגה על רגליו. "אני עוצמת את העיניים ושואלת את בורא עולם, מה הולך פה? אבל אין לי תשובה, זו גזירה ואני אמורה ללמוד לקבל אותה. כמו שלמדתי אחרי מותו של פיני, וכמו שלמדתי אחרי לכתו של איציק, אצטרך ללמוד גם להמשיך הלאה עתה, כשדוד איננו. עכשיו זה עדיין קשה אבל אני מקווה שיבוא יום שבו אצליח ליישם את התובנה הזאת".____________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- אמה של דאנה איבגי עזבה את הדת ולא מתחרטת על כלום
- שליחת חב"ד בקטמנדו מנסה להתאושש מאסון המטיילים
