הקרואסון עומד להתייבש. כמעט ארבע שעות, ועירית שלג לא נוגעת בצלחת. "לא תתפסי אותי חוטפת סתם, בהיסח הדעת, אלא אם כן אני מחליטה שהיום אני מתפרעת", היא מחייכת ומסתפקת בכוס קפה. גם היוגה שהיא עושה פעמיים בשבוע בבית של דאנה איבגי, בתה, "עם מורה מעולה ועוד חמש נשים", תורמת את שלה לגוף החטוב.
>>מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
שלג (56) חזרה בתשובה לפני למעלה מ־20 שנה, מהן 18 שנים כאשתו של הרב פתחיה נריה ("איש מדהים, אבא טוב"), בנו של הרב משה צבי נריה, מי שנחשב אבי הכיפות הסרוגות. מנישואים אלה נולדו לה משה צבי בן ה־18 ונעמי בת ה־16, הלומדים במסגרות חרדיות. היא עצמה החליטה לפני שנתיים להשיל מעליה את כיסוי הראש, השמלות וגרבי הניילון, ולהיצמד מחדש לג'ינס.
"זו הייתה ממש התעלות", היא אומרת על הפגישה המחודשת עם המכנסיים ומצרה על שזרקה את המלתחה הקודמת. "היה לי המון וינטג', לא השארתי כלום", היא מיישרת את המקטורן השחור הקטן שמעל למכנסיים הכחולים. "לפעמים, בשבתות, כשהייתי מתגעגעת לג'ינס, הייתי לובשת חצאית כחולה או שחורה וחולצה לבנה, ומרגישה הכי קרוב לזה. הכי פשוט. נקי".
שלג, שהתגרשה מפתחיה נריה לפני כשנתיים, נעה היום בין שני עולמות המעורבים זה בזה. תיוגים, במקרה שלה, הם קלישאות. לכן איננה רוצה שנתייג אותה כחוזרת בשאלה. "אני מנהלת אורח חיים מורכב - זו ההגדרה שלי. יש לי שני ילדים דוסים, וחוץ מזה, כל המחשבה שלי וההגות שלי הן ביהדות. אתה נוגע בה, והיא מתיישבת אצלך בפנים. זה כמו סוג של ברית".
ובכל זאת, איך את מופיעה היום לאסיפות ההורים בבתי הספר של ילדייך?
"הבת שלי, נעמי, אמרה לי: 'אמא, המנהלת יודעת, אז תבואי כמו שאת. אל תתחפשי'".
לא אכפת לי שיראו קמטים
היא התחילה את קריירת המשחק שלה בשנות ה־80. שיחקה ב"בר 51" של עמוס גוטמן, סרט נועז לאותם זמנים, ב"אבא גנוב 3" ובסרטו הראשון של חיים בוזגלו, "נישואים פיקטיביים", שכלל גם סצנת עירום שלה. בשנים האלה ביססה את מעמדה ככוכבת, וגם כשחצתה את הקווים אל מעוזי הדת המשיכה לשחק פה ושם.
לפני שנתיים זכתה בפרס אופיר לשחקנית משנה על משחקה הנפלא בסרט "למלא את החלל", שביימה חברתה רמה בורשטיין. השתיים זכו לכבוד של מלכות, נסעו יחד לאין סוף פסטיבלים, פסעו על שטיחים אדומים והופיעו בהקרנות ברחבי העולם. היום היא מתפרנסת בזכות אותם פירות שקטפה, מכינה שחקנים לאודישנים, "ומנסה להתפרנס מהמקצוע", היא אומרת.
בימים אלה עומדת להסתיים העונה הראשונה של דרמת המתח "בתולות", שיצרו הבמאי אדם סנדרסון והתסריטאי שחר מגן (משודרת בימי חמישי ב־HOT3 וזמינה חינם ב־HOT VOD). דרמה מושקעת מאוד עם לא מעט שחקנים, ביניהם מגי אזרזר, אלון אבוטבול, רותם אבוהב וששון גבאי. שלג מגלמת את רותי, האחות החיה בשבדיה ומגיעה לארץ כדי להיות עם אחיה לאחר שנודע לו כי גופת בתו, שטבעה לפני 17 שנה, נמצאה.
אני חייבת לציין שבסדרה את נראית שונה – על המרקע את נראית מבוגרת יותר.
"אני יודעת, אבל כשאני מגיעה לצילומים אני מיד עושה סוויץ', לא אכפת לי שיראו סימני גיל או קמטים בצוואר, כי אחרת לא אוכל לשחק", היא מסיטה לאחור את השיער הגולש, הארוך, עם השביל בצד, אותה תספורת עוד מלפני שהתכסתה במטפחת ובשביס.
לשלג יש אמנם רק תפקיד משני בסדרה, אבל הוא מלא ברגעי חסד ורוך שיש בין אח ואחות. היא מחבקת אותו, סופנת את ראשה בחיקו, מהווה משענת לנפשו הפצועה. במציאות חייה, איבדה שלג את אחיה הבכור, ציקי, שנפטר לפני מספר שנים מדום לב. "הערצתי אותו. הוא היה מנהיג כזה. איש לוגי, מבריק, חריף מחשבה. בגיל חמש קינאתי בכל ילדה שהעזה להתאהב בו", היא אומרת בעצב שרתמה לתפקידה ב"בתולות".
את טיפוס נוסטלגי?
"לא. מעולם לא הייתי נוסטלגית או רומנטיקנית באופן מיוחד. הייתי אדם שסוגר והולך הלאה. אבל עכשיו, פתאום, הרגעים הקטנים, הטריוויאליים, שחוויתי עם ציקי, מתעצמים פי כמה וכמה ועולים על כל החוויות והדרמות של 25 השנים האחרונות".
היא גדלה בתל אביב, "בית עם יחסים קשים בין ההורים. בעיקר היו שם השפלות. אבא שלי היה יפה בטירוף, ג'יימס דין כזה, גבר של נשים, ואמא הייתה אישה חלשה ופסיבית שהשלימה עם הכל. בערוב ימיה ייחסתי את האלצהיימר שפקד אותה לרצון שלה להדחיק, לשכוח את הכל".
כעסת על אביך?
"עד גיל חמש חסיתי תחת כנפיו. בת אהובה. כשבגרתי, הבנתי מה קורה, לא סתמתי את הפה והתרחקנו. לא דיברתי איתו עשר שנים. אחר כך באו ההצלחות שלי, והוא הבין שאני לא כזו גרועה כמו שחשב, ואחרי זה דאנה נולדה, ואבא שוב הצליח להיכנס לי ללב מבלי שהתאמץ. הייתה אצלי השלמה. כל חיי כעסתי דווקא על אמא. רציתי שהיא תהיה חזקה, שתעמוד על שלה. היא הייתה אישה כישרונית, טובת לב, אבל נשארה בבית, כמו צל".
היא הייתה בסך הכל בת 16 כשעזבה את הבית. נענתה למודעה בעיתון. "נכה צה"ל חיפש מטפלת אחרי צבא. צלצלתי. אמר שהוא מצטער, לא רוצה קטינה. התקשרתי שוב. הצגתי את עצמי בשם אחר ואמרתי שאני אחרי צבא. גם נראיתי בוגרת. הוא קיבל אותי. בהמשך הפכנו לזוג. גרנו יחד בחופית. בחור מהמם, יפה בצורה שאת לא מעלה על הדעת. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, אבל התאהבנו ולגיל כבר לא הייתה משמעות".
כשהתגייסה, נפרדה ממנו. שירתה באל־עריש כ"בודקת מדד קרינת השמש", היא אומרת באירוניה. "הייתי פקידת אפסנאות שהשתזפה על הגג כל היום".
עכשיו אני לא בבגאז'
אחרי הצבא למדה בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. בהתחלה, היא מספרת, הייתה מאוהבת כמו כולן בניסן נתיב, אבל תלמיד שנה ג' בשם משה איבגי
בא והצית ניצוצות של אהבה אפשרית והם הפכו לזוג המתוקשר של עולם הקולנוע הישראלי. חמש שנות חיים משותפים הביאו לעולם את דאנה,
שהיום נשואה לאמן איתמר שמשוני ואמא למיכאל, בן שנה.
היית נורא צעירה כשילדת את דאנה.
"הייתי בת 22 וחצי. זה היה כמו להיוולד מחדש. אם עד שילדתי לא היה אכפת לי אם פגעתי, לא פגעתי, אכזבתי, העלבתי, פתאום הייתה לי תינוקת שהמיסה לי את הלב, שפתחה בי רגש אמיתי של אהבה ואחריות והייתה לי יקרה יותר מעצמי. זה רגש שלא הכרתי עד אז".
ובאותה שנה נפרדת מאיבגי, כשדאנה עדיין בחיתוליה. למה?
"משבר אמון", היא מעדיפה לתמצת.
והאגו שנפגע.
"נכון. האגו שלי. לא חשבתי הרבה מדי ולא הסתכלתי אחורה. רק בעשר השנים האחרונות קופצות לי לפעמים תמונות מאז, ולפעמים אני אפילו שואלת את עצמי אם עשיתי נכון. אני זוכרת שאמרו לי אז שזה אומץ ללכת ככה, אבל היום אני חושבת לפעמים שזו הייתה דווקא חולשה. היינו, ואנחנו עדיין, הורים תומכים ודואגים ומסוככים, ולמרות זאת חשבתי לא פעם שאולי היא לא קיבלה את מה שהייתה צריכה. אולי הייתי צריכה להתעלות עוד זמן מה על האגו שלי. לפעמים אני מקנאה בנשים שמסוגלות להישאר בבית, ושיש להן איזו בגרות והבנה של הטבע האנושי. כאלה שאומרות לעצמן 'זו המציאות שלי עכשיו' ולא ממהרות לפרק".
ומה הניע אותך להיכנס שוב לזוגיות?
"הייתי במסע רוחני, חדורה ברצון עז לעבודת השם. הייתה בי תשוקה ללמוד, לפתוח את הראש לחוכמה האינסופית שביהדות. אני חושבת שרציתי להיות משה רבנו", היא מחייכת, "ונישאתי כדי לחיות עד הסוף את דרך התורה".
היא מתגוררת ברחוב נחלת בנימין. תל אביב הייתה ונותרה הבית שלה. חיי הקהילה הדתית שבמתחם שינקין־רוטשילד פירנסו את הצרכים החברתיים שלה, ואנשים שהכירו אותה כחילונית לא הבינו מה קרה לה. '"פגשנו את עירית, היא נראית על הפנים'", היא מצטטת את השמועות. "עד שיום אחד פגשתי ליד הסנטר את חנוך לוין. הייתי עם מטפחת או פאה וחצאית דוסית, והוא עמד שם, כולו אור, חייך ואמר לי: 'אני חייב להגיד שאת פשוט נראית מדהים', בלי שום ביקורת מתחת לדברים. הוא מילא אותי באותו יום בשמחה גדולה".
היית נשואה לרב. אנשים פנו אלייך בתואר "רבנית"?
"כן, אנשים קראו לי רבנית, אבל מיד תיקנתי אותם. לא הצדקתי את התואר הזה. אני רבנית בגלל שאני אשת רב? הרי רציתי להיות משה רבנו בזכות עצמי. לא התחברתי לתואר הזה".
בסופו של דבר פרמת גם את החיבור עם הרב.
"זה לא היה פשוט, ולא חתכתי בחדות. לקח לי המון זמן להתלבט. זה לא כמו אז, כשדאנה הייתה תינוקת וגדלה לתוך מציאות מסוימת. היום יש לי שני ילדים שגדלו בתוך מסגרת יציבה וברורה וברוח מסוימת. התחבטתי המון לפני שהחלטתי להתגרש. נקרעתי. אמרתי לעצמי, איזו מין אמא אני, אולי הרצון ללכת הוא רק פינוק, הרי הייתי נשואה לאיש משפחה, איש טוב. אבל עם הזמן נהייתי חסרת מנוחה, חסרת הערכה עצמית. הרגשתי חנוקה, והרגשתי שאני חיה בשקר, עד שכבר לא יכולתי. זה היה או לחיות או למות".
וזה מה שהכריע את הכף?
"לא. המוות של אחי הוא שהכריע. לא הצלחתי להתאושש. העצב שלי לא נגמר. הבנתי עד כמה ציקי היה המראה שלי. דרכו ראיתי את עצמי כמי שמצליחה, וכשהמראה שלי התרסקה, גם אני התרסקתי. התחלתי לשאול את עצמי מי אני, לאן אני הולכת. לאט לאט השלתי מעליי את גרבי הניילון ואת החצאית, למרות שהיו נשים שהסתכלו עליי ברחמים, 'הנה, נכשלה'. נכשלה כמו בכל המקרים בחייה".
אבל התעקשת.
"הגיע שלב שכבר לא עניין אותי מה אומרים. החלטתי שגם אם זו בחירה של כישלון, זה שלי. אמרתי לעצמי: 'עירית, חבקי את עצמך, די להתייחס למה שאומרים, יש לך מספיק ביקורת עצמית מטורפת משלך'. הילדים שלי הם כל מה שעמד לנגד עיניי. הבנתי שעם כל האחריות שלי כלפיהם, אסור שהם יגדלו במקום בלי אהבה. רציתי להקנות להם תחושה שאפשר לשנות ושלא צריך לפחד. ידעתי שגם אם הם יכעסו עליי ולא יבינו את זה עכשיו, אולי פעם הם יבינו, וידעתי שזה החלק החיובי בכל הפרידה הזו".
התייעצת גם עם דאנה? בכל זאת, היא אישה נשואה שיכולה להבין ללבך.
"התייעצתי רק עם עצמי. אני משתפת רק אחרי שאני עושה החלטה. אנחנו מאוד מחוברות, אבל יש דברים שאת חוסכת מהילדים שלך, אפילו מצנזרת. ילדים הם לא חברים שלנו. הם הילדים שלנו, גם אם הם נשואים".
כשדאנה איבגי נישאה כדת משה וישראל, אמה עמדה מתחת לחופה עם דמעות בעיניים. "זה היה אושר, ולצד זה היה בי קצת עצב, כאילו פרידה מהתינוקת שלך. פתאום מישהו בחייה חשוב יותר ממני, ואני צריכה לפנות מקום, לבנות מחדש מערכת יחסים עם הבת הנשואה. לא ידעתי איך זה יהיה מעכשיו".
לפני שנה נולד התינוק מיכאל, שהפך אותה לסבתא. "הנה, תראי אותו", היא מדפדפת באייפון ומחייכת אל תינוק כחול עיניים בכובע צמר. "בחיים לא הראיתי תמונות של הילדים, אז עכשיו אני באמת סבתא, נכון? אני בתהליכי התאהבות בתינוק הזה. תסתכלי, תראי אותו", היא מתמוגגת.
ואיך את מסתדרת עם המילה סבתא?
"זה מרגיש קצת כמו פרק אחרון, אבל אם את אישה עסוקה, את הרי לא תמצאי את עצמך שומרת הרבה על התינוק או מגיעה עם בישולים. אני לא כזו, אני אהיה סבתא בשביל הנאות, על תקן צוות הווי ובידור. חוץ מזה, אני מוכרחה להגיד לך משהו...", היא מהססת לרגע.
מה?
"האמת היא שהתואר סבתא די משרת אותי", היא מפתיעה. "הרי מה לא אמרו עליי? אמרו עליי דוסית, חוזרת בתשובה, חוזרת בשאלה, הזויה, עלה נידף - אז התואר סבתא מקנה לי איזושהי רצינות. עכשיו אני סבתא, אישה שיש לה המשך, שהיא כבר לא בדלת האחורית, בבגאז'", היא חוזרת לווטסאפ ומראה לי עוד תמונה: דאנה, איתמר ומיכאל על מיטה אחת.
"אני מסתכלת על האהבה שבין דאנה ואיתמר. איזו אהבה, וואו. איזה שיתוף יש ביניהם, בין שני אמנים. איזה דיאלוג. אני מסתכלת על דאנה, התינוקת שלי, איך היא ידעה במי לבחור, הרי בסך הכל לא הייתה לה דוגמה בבית או שרשרת ארוכה של בחורים עד איתמר. זה מדהים לראות אותם. גם אני רוצה כזו אהבה".
מגיע לך.
"את יודעת, אף פעם לא הייתי נורא רומנטיקנית, אבל היום, כשאני רואה ברחוב זוג מבוגר הולך יד ביד, אני אומרת לעצמי: 'הנה, יש אנשים שהם חברי נפש גם בגיל הזה'. כי בסוף, מהם החיים אם לא היחסים שבנית? מהם החיים אם לא מצאת עוד בנאדם שהלב שלך מחובר אליו? אני מאמינה גדולה באהבה, ביחד הזה של שתי נשמות שסקרניות להכיר ולגעת באמת זו בזו. היום אני מוכנה יותר מתמיד לבוא לאהבה".
___________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- בעלה רצח את אחיה והתאבד. הנכד חשף את הפרטים
- נפצע בקרב והיום מסייע לחיילים להתמודד עם צלקות המלחמה
