"הוא ביקש מאמא שלי לצאת בטענה שזה מפריע להליך החקירה. נשארנו רק אני והוא. אני בוכה. הוא רציני. הוא מתעקש שאזכר איזה אוטו היה לו. איך נראה הסמל. אמרתי שהאוטו היה לבן. מאיפה ילדה בת 12 אמורה להבין בסמלים? 'את לא נראית לי עיוורת או מפגרת חלילה. אז תפעילי את המוח שלך ותזיזי את הכאב שלך לצד ותזכרי מה ראית'.

"ככה הוא חקר הרבה זמן, ואז, כשאני כבר חסרת כוחות, הוא אמר לי 'הגעת לתחושת סיפוק?' שאלתי אותו מה זה אומר. הוא אמר לי, 'היה לך נעים באיבר מין כשהוא נגע שם?' אמרתי לו שכאב לי נורא, והוא אמר: 'אנחנו לבד פה, את יכולה לספר לי... הרי למה שתעלי איתו לאוטו? הוא מצא חן בעינייך'".

זוהי אחת מתוך עשרות עדויות שהתפרסמו עד כה בעמוד הפייסבוק "אונס שני", שמבקש להעלות למודעות את היחס הבעייתי, בלשון המעטה, של מערכות שונות – בהן המשטרה, מערכת המשפט, בתי החולים והתקשורת - לנפגעים ולנפגעות של תקיפה מינית.

>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן

מאחורי העמוד, שמציג עדויות קשות ביותר, עומדת ניצן יצחק, בת 21 ממודיעין, כרגע דיילת קרקע והחל מהשנה הבאה סטודנטית לתסריטאות. יצחק העלתה את העמוד לאוויר ב-21 בינואר אחרי תהליך נפשי ממושך שחוותה בעקבות אונס שעברה בגיל 15 וחצי, עליו לא סיפרה אפילו להוריה, ובוודאי לא למשטרה. "חשבתי שאונס שני זה חוויה של החייאת הטראומה עוד פעם", היא אומרת. "עד שמישהי מצליחה לקום ולהגיד: 'נאנסתי', ולצפות שיעזרו לה, דורכים עליה, וזה מכפיל את הטראומה פי מיליון. בהתחלה רציתי לתת לזה שם ארוך, אבל אמרו לי, 'זה פייסבוק, זה חייב להיות משהו קליט'".

בתחילה היא ביקשה בעמוד הפייסבוק האישי שלה שישלחו לה עדויות, ואלה הגיעו לעשרות כבר בימים הראשונים. "עכשיו העמוד תופס חלק משמעותי מהחיים שלי. אחרי השבועיים הראשונים חזרתי לטיפול פסיכולוגי, כי הרגשתי שאני נחנקת מהעדויות. עכשיו אני יודעת לקבל אותן וזה אפילו גורם לי להתחזק במידה מסוימת, כי אני מרגישה שיש דברים מסוימים שמתחילים להשתנות".

הייתי משוכנעת שרוצחים אותי

"זה קרה בערב אחד, בשיחים סמוך למקום בו התגוררתי. היה זה גבר קירח, רחב מידות, לבוש חולצה שחורה. יותר מזה אני לא יודעת לומר. הגוף שלי השתתק, המוח ניסה לשדר לאיברים לזוז, ואלו קפאו. אני אחסוך בפרטים של האקט עצמו ואומר לכם רק שהייתי משוכנעת שאני הולכת להירצח. הקירח הסתלק בטנדר לבן שחנה סמוך לשיחים בשעה שמישהו קרא לו למהר מתוך הרכב. כשראיתי שהוא לא חוזר, האיברים המכווצים שלי חזרו לפעולה, וברעד היסטרי חזרתי הביתה. לקח לי זמן לעכל את המילה הגדולה הזו, 'אונס'".

את הפוסט הזה העלתה יצחק לבלוג שלה לפני כשנה והקדישה אותו לכל מי שהיה איתה בגן, בבית הספר, בצבא או בעבודה. כך ביקשה להשתחרר מהסוד שהעיק עליה.

"כשחבר שלי אז אמר לי שזה היה אונס, העולם נפל עליי. הסתכלתי במראה ונורא פחדתי שמשהו ישתנה, כי ידעתי שהרבה נשים שעוברות דברים כאלה מתחילות להסתגר, לדבר שונה, להתלבש שונה. פחדתי שיראו את זה עליי, ובשום אופן לא רציתי לפנות למשטרה. ההורים שלי גרושים, אני בת יחידה לאמא שלי, ולא רציתי לגרום לה צער.

"גם ידעתי שההורים שלי ילכו למשטרה מיד, ובשום אופן לא רציתי את זה. ידעתי שאם פונים למשטרה, יבקשו ממני לדבר מול האנס בבית המשפט, אם בכלל יתפסו אותו, וגם ידעתי שהעונשים בארץ לא יעזרו. אם היו גוזרים מאסר עולם, או אפילו את 16 השנים שכתובות בחוק, אולי הייתי עושה את זה, אבל ידעתי שזה לא יקרה. אז הבטחתי לעצמי שאני לא משתנה כלפי חוץ: הלכתי לבית הספר, נראיתי טוב מבחוץ – ומבפנים התפרקתי".

המעבר שעשתה מההסתרה הגורפת, אפילו מההורים, ועד לפוסט חושפני, בשם מלא ועם תמונה, קשור לא מעט בטיפול הנפשי שהחלה לקבל בצבא. יצחק סבלה מפלאשבקים של האירוע, מסיוטים ומקשיים באינטימיות, אבל איש לא ידע. היא התגייסה לצבא לתפקיד תצפיתנית, ובמסגרת השירות הגיעה להרצאה בנושא תקיפה מינית. במהלך ההרצאה הרגישה שהיא לא יכולה לשאת את המועקה – ויצאה מהחדר בדמעות.

"המפקדת שלי יצאה אחריי, וישר הבינה מה קרה לי. במשך שבועיים היא דיברה איתי כל לילה ונתנה לי הרגשה שמישהו איתי, שלמישהו אכפת ממני. היא שכנעה אותי ללכת לקצינת בריאות הנפש והבטיחה ששום דבר לא ידווח למשטרה בניגוד לרצוני".

הטיפול הפסיכולוגי הראה תוצאות לאט-לאט. "קודם הייתי בן אדם אחר לגמרי: רק מתחילה לדבר על זה – ומיד פורצת בבכי. באיזשהו שלב בטיפול הייתי מקבלת שיעורי בית כמו ללכת לבד בחושך, דבר שעד אז לא עשיתי. והייתי צריכה לספר להורים. אמא שלי נבהלה נורא, בכתה, רעדה ושאלה למה לא סיפרתי לה. אבא שלי שאל המון שאלות שבאותו זמן מאוד הכבידו עליי".

אחרי שסיפרה להוריה, החליטה ליצור קשר עם צופית גרנט, שעליה ידעה שעברה התעללות מינית בילדותה. "שלחתי לה הודעה בפייסבוק, חשבתי שהיא לא תענה לי בכלל, אבל למחרת היא ענתה לי וביקשה שאתקשר אליה. דיברנו, והיא מאוד עודדה אותי. היה בי משהו שנורא רצה להוציא את זה החוצה. בזכותה כתבתי את הפוסט ההוא".

לא לנשים בלבד

את הרגע שאחרי פרסום הפוסט היא מכנה "היום הראשון בחיים החדשים שלי". "הרגשתי כאילו אפשר לנשום פתאום, כמו אחרי יציאה מהארון. כאילו אין לי יותר במה להתבייש וממה להסתתר. פתאום קיבלתי המון הודעות והמון אהבה מאנשים. היו כמה ששאלו אותי למה לא הלכתי למשטרה, וזה היה די כואב. אף אחד לא מבין את זה עד שהוא עובר את זה, ולבוא ולהגיד למישהי 'הוא יעשה את זה לאחרות, למה לא דיווחת למשטרה?', זו אמירה קשה כי בעצם מאשימים אותך. במצב שבו המדינה שלנו נמצאת, זה לא יעזור. הוא יעשה את זה לאחרות גם אם תפני למשטרה".

את לא חוששת שהעדויות שאת מפרסמת עלולות לגרום לנשים להימנע מלהתלונן במשטרה?

"אחרי שהתחלתי לראות את העדויות שהצטברו, לא הפסקתי להגיד תודה לאלוהים על כך שלא התלוננתי. אני נורא רוצה שיהיה כדאי לפנות למשטרה, שהמצב פה ישתנה. אני לא קוראת לנשים לא להתלונן. אבל אם מתלוננים, צריך לדעת את הזכויות, צריך להתכונן. פנתה אליי ילדה בת 14 שכתבה שהיא נאנסה ומפחדת ללכת למשטרה. הסברתי לה שאני לא אגיד לה אם ללכת או לא, אבל אם היא מחליטה ללכת, אז שתדע את הזכויות שלה. הצעתי ללוות אותה בעצמי".

את מגדירה את עצמך ואת הפעילות שלך כפמיניסטית?

"כל החיים שלי הסתובבתי עם בנים. זה עצוב, אבל כל מה שהכרתי מפמיניזם זה מה שכל אחד מכיר, את הצד הקיצוני שלו – לדבר רק בלשון נקבה למשל, או הגזמות וירידות על המין הגברי. אני בעד שיוויון, לא בעד לרדת על אחד מהמינים. כששמעתי פמיניזם זה מה שעלה לי לראש, עד שהכרתי דרך דף הפייסבוק בחורה שהסבירה לי על פמיניזם אחר, וממש הראתה לי את הצד הטוב של הפמיניזם. אז מהבחינה הזו, כן, אני פמיניסטית. אבל אני לא אוהבת לקרוא לעצמי ככה כי לאנשים יש תמונה אחרת בראש.

"קיבלתי מפמיניסטיות תגובות שאני צריכה לכתוב את העמוד בלשון נקבה. אבל האמת היא שגם גברים מותקפים מינית, ולהם אין כל כך לאן לפנות. הרבה גברים פנו אלי ואמרו לי שסוף סוף יש גם עמוד שמדבר אליהם, כי רוב העמודים שמדברים על אונס מדברים על נשים. אני מאד מעריכה את 'אחת מתוך אחת', אבל זו אחת. יש גם אחדים. אני רוצה לקדם את העניין של גברים, כי גבר שעובר תקיפה מינית נעלם, אין לו מקום בעולם, נורא קשה להם להשתקם, לא מדברים על המקרים שלהם בתקשורת. זה נכון שיש רוב נשי לנאנסות, אבל במקרה הזה הרב הנשי יכול להתמודד עם כתיבה בלשון זכר, כדי שעוד מישהו בסיפור ירגיש חלק".

חולקות את הכאב. מתוך דף הפייסבוק
חולקות את הכאב. מתוך דף הפייסבוק

______________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: