את זמנו הפנוי מעדיף ג'ון אוליבר להעביר כשהוא ספון בביתו ושואל את עצמו שאלה אחת בלבד: מתי, הו מתי, אמריקה תגלה שהוא זיוף מוחלט.

>> לעוד אנשים מרתקים, לחצו כאן

"קראתי כמה ראיונות עם מפורסמים כשהייתי לא מפורסם", הוא מספר בראיון לגארדיאן, "ותמיד היו את אלו שחייבים לספר שהם הרגישו כמו זיוף, ואני חשבתי לעצמי: בולשיט. ואז נהייתי מפורסם בעצמי, והתחלתי לסבול מזה יותר מכולם. אני מבלה המון זמן בלחשוב 'מתישהו, ממש בקרוב, הם יגלו שהם עשו טעות איומה. הם יגלו שאני האדם הלא נכון ושאני בעצם בכלל לא מצחיק אותם, ושהם ישלחו אותי הביתה'. פתאום אתה מבין שזה הדבר ההגיוני לחשוב כשנותנים לך את עבודת חלומותיך".

נכון לעכשיו, רק למקרה שדאגתם, אף אחד עדיין לא הראה לאוליבר את הדרך המהירה למטוס וביקש ממנו לחזור לאנגליה, ארץ הולדתו, ולא להראות יותר כאן את הפנים שלו. למעשה, ההיפך המוחלט הוא הנכון: אוליבר, שבמשך שנים היה הסייד קיק של ג'ון סטיוארט ב"דיילי-שואו" הפופולרית, קיבל רק לפני שישה שבועות תוכנית משלו (ימי שני, בשעה 21:30, ב-HOT3 ובחינם ב-HOT VOD), וכבר הפך לשיחת היום התורנית באמריקה, כשהרייטינג שלו מקפיץ את עצמו במיליונים.

למעשה, בפרק הזמן הקצר שהוא באוויר הוא דילג ממיליון וחצי צופים בתוכנית הראשונה ליותר משישה מיליון צופים בתוכנית האחרונה ששודרה בראשון בערב, שלא לדבר על הויראליות העצומה שהקטעים מהתוכנית שלו זוכים לה (קטע שלו על ארגון פיפ"א המושחת לקראת המונדיאל זכה ב-40 מיליון צפיות, ואנחנו בהחלט ממשיכים לספור). ואם הוא ימשיך בקצב הזה, אמריקה עוד תגלה את ההיפך המוחלט מהפחדים שלו: שלא רק שג'ון אוליבר הוא לא זיוף, אלא שהוא הדבר האמיתי והרענן שהם מחכים לו הרבה מאוד זמן.

אמריקה מאוהבת

לא קל לכתוב על ג'ון אוליבר בארץ הקודש, בגלל שהקוראים של הכתבה יתרכזו לשני מחנות עיקריים: המחנה הגדול יותר לא שמע את שמו מעולם, ולכן לא מבין על מה כל ההתלהבות, והמחנה השני והקטן יותר שצורך תוכן אמריקאי היישר לורידים יודע שמהרגע הראשון שהפציע הקומיקאי הבריטי בקטע של קצת יותר מדקה בדיילי שואו, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שאמריקה תבין מה יש לה ביד. ואמריקה, בשעה טובה, סוף סוף הבינה.

עם זאת, בואו ניתן לאמריקה את הקרדיט במקרה הזה: סביר מאוד להניח שהיא ידעה את זה מהתחלה. לפני שהתקבל לדיילי שואו היה אוליבר, כמו כל סינדרלה טובה, כותב מוצלח ועני שכדי לתמוך בעצמו עבד בשורת מקצועות משונים, כולל עבודה אצל סוחר סכינים נדירות ("הייתי נוסע במונית מקצה אחד של העיר לקצה השני עם 5,000 פאונד וסכין, ואם מישהו היה מנסה לשדוד אותי הייתי נותן לו את כל הכסף. ואת הסכין") עד שאחד, ריקי ג'רוויס (לימים יוצר "המשרד", בין היתר), סיפר לתוכנית האמריקאית שבבריטניה הרחוקה מסתובב כשרון קומי לא מבוטל.

אוליבר קיבל הזמנה להגיע לאודישן ככותב בארצות הברית, כששני פרטים לא ברורים לו בסיפור הזה: האחד, הוא בכלל לא ידע שהוא מועמד למשרת כותב בדיילי שואו.

והשני, הוא לא ידע שהוא מכיר את ריקי ג'רוויס.

לימים, אגב, הסתבר שהוא באמת לא הכיר אותו, וג'רוויס שמע אותו בתוכנית רדיו ורשם את השם בפנקסו. אוליבר טס בפעם הראשונה בחייו לארצות הברית לאודישן, כשהוא משוכנע שמדובר בטעות, הם פנו לג'ון אוליבר הלא נכון וזו הכל טעות, בירוקרטית אומללה שבסופה סתם יישבר לו הלב. בדיילי שואו הרגיעו אותו שהוא אכן האיש שהם חיפשו, ראיינו אותו ארוכות, ושבועיים אחר כך הודיעו לו: תארוז את הדברים שלך, אתה עובר לארצות הברית ככותב בצוות התוכנית.

24 שעות אחרי ההודעה הזו, בעקבות רצף קלקולי קיבה שתקף את הצוות, מצא את עצמו אוליבר במקום האחרון שדמיין: מול מצלמה, מבצע בעצמו קטע פרשנות שכתב. ג'ון סטיוארט התלהב מהבריטי הצעיר, ואוליבר לא מש מקדמת המצלמה מאז.

למרות הרצון העז לעשות מזה סיפור סינדרלה - והוא אכן כזה, במובנים מסויימים - אוליבר לא ממש הגיע משום מקום. הוא גדל בבית מהמעמד העלין עם זוג הורים שעבדו כמורים, התחנך בקיימברידג' ובעיקר היה חבר במועדון התיאטרון החובבני ה"פוטלייטס" היוקרתי, מועדון חצי קומי חצי דרמטי שהוציא תחתיו בוגרים כדאגלס אדאמס (מחבר סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") וכמובן המונטי פייטון הגדולים מכולם. ג'ון אוליבר, בוודאי כבר הגעתם למסקנה הזו בעצמכם, רק חיכה להתגלות. ולמזלו ג'ון סטיוארט היה שם בדיוק ברגע הנכון.

אם אתם לא מכירים את ג'ון סטיוארט, זה הזמן הנכון להגיד שלום לאחת הדמויות היותר משפיעות בעשור וחצי האחרון בארצות הברית. הוא השתלט על הגשת הדיילי שואו (תוכנית הלוקחת את חדשות היום וצוחקת עליהן) ב-1999, ועם תחילת שנות האלפיים התגלה שיותר צעירים צופים במהדורת החדשות הקומית שלו מאשר במהדורות החדשות הרגילות. עם השנים הפכה הדיילי שואו לתופעה ואז למוסד של ממש, ששיאו הייתה בהפגנה שארגנה התוכנית בוושינגטון על מנת "להחזיר את השפיות לממשל", ומשכה כמעט 300,000 בני אדם.

סטיוארט ראה את הבריטי הצעיר והאבוד משהו, ולימד אותו כל מה שהוא יודע. יותר מזה, כשיצא סטיוארט לביים את סרטו הראשון אי פעם, בחר דווקא באוליבר הבריטי כמחליפו בארבעת החודשים שבהם ייעדר. אוליבר עשה עבודה פנטסטית (שורת הפתיחה שלו הייתה: "שלום, הגעתם לדיילי שואו, ואני ממש לא ג'ון סטיוארט"), מה שהוביל למסקנה הסופית ברשת HBO שלאיש מגיעה תוכנית משלו.

שישה שבועות מהיום שעלתה כבר אפשר להכריז כמעט בוודאות: כולנו צופים במקרה קלאסי של תלמיד שעוד עשוי להתגלות כגדול יותר מרבו.

שוחט פרות קדושות

דבר אחד מבדיל בין סטיוארט לאוליבר: בעוד שג'ון סטיוארט הוא הקומיקאי הנחמד שכולם אוהבים (או, לפחות, כל הצד השמאלי והליברלי של המפה האוהב), אוליבר לא כאן כדי להיות נחמד. כבר בתוכניתו השנייה החליט לעשות קטע של 15 (!) דקות על עונש המוות במדינה - פרה קדושה שלא נוגעים בה בארצות הברית, במיוחד לא אם אתם רוצים שימשיכו להיות לכם צופים - שהיה אמנם משעשע למדי, אבל היה ברור שהוא הצהרה: אין לנו קווים אדומים, ואנחנו גאים בזה.

אבל נקודת המפנה של אוליבר הייתה לפני שבועיים. בארצות הברית החל להתגבש לו מאחורי הקלעים חוק "נייטרליות הרשת" ("שתי המילים היחידות בהיסטוריה שהן יותר משעממות מצמד המילים 'בהשתתפות סטינג'", אמר אוליבר), שבגדול, מבלי להיכנס לפרטים הקטנים, עתיד לחלק את הרשת לעשירים ועשירים יותר. אוליבר עשה קטע מבריק על החוק החדש, וסיים אותו בקריאה נרגשת ל"כל טרולי האינטרנט והטוקבקיסטים באשר הם" לפנות אל המועצה האחראית לחוק, ה-FCC, ולדרוש מהם לבטל אותו.

שעתיים אחר כך, לראשונה מאז שהושק בשנות התשעים המאוחרות, האתר של המועצה קרס.

על פי רשת סיביאס, יותר משני מיליון (!) גולשים הביעו את מחאתם באתר מאז שעלתה לדיון אצל אוליבר, והנושא, שעד אז היה בשוליים, הפך לשיחת היום. שבוע אחר כך הגיע קטע שהיה לא פחות ממבריק וללא ספק הטוב ביותר בתוכנית עד עכשיו על ארגון פיפ"א המושחת והמסואב המארגן את המונדיאל, והיה כל מה שהתוכנית החדשה של אוליבר מתיימרת להיות: נוקבת, מבריקה, סאטירית, אמיצה ובעיקר: לא מפחדת מכלום ומאף אחד.

רוצים שינוי

קשה לפענח מה סוד הקסם של אוליבר - מלבד, כמובן, העובדה שהוא קורע מצחוק - אבל דבר אחד כבר ברור: מה שפעם נחשב לחסרון הגדול ביותר שלו, הופך עם השנים ליתרון בולט: הוא לא אמריקאי. ואיכשהו, לאמריקאים קל יותר עם מישהו שאינו משלהם שאומר להם מה לא בסדר במדינה שלהם.

"לבריטים יש כשרון אדיר להגיד לאמריקאים מה הם עושים לא בסדר", אומר איש טלוויזיה בכיר בראיון לגרדיאן, "והוא פשוט מצטיין בזה. הקצב שלו הוא קצב כמעט מונטי פייתוני. יש לנו היסטוריה של בריטים שאמרו לנו מה לעשות, הוא רק ממשיך את השושלת".

גם סיפור חייו האישי של אוליבר נותן לו נקודות. בכנס רפובליקאים שסיקר פגש את קייט נורלי, הלומת קרב מצבא ארצות הברית ששירתה בעיראק, והשניים התחתנו ב-2010. ואם אתם חושבים שזה לא נותן לו כמות כמעט בלתי נגמרת של נקודות זכות, אתם כנראה לא מכירים עד הסוף את היבשת הצפונית.

אבל ההבדל האמיתי, וזה כבר ברור, הוא בקריאה לעשייה עצמה. למרות שהייתה הצלחה כבירה, ההפגנה ההיא של הדיילי שואו ב-2010 הסתיימה במפח נפש של אלו שבאו אליה: הם לא רצו קרנבל קומי, הם רצו להרגיש שהם עושים משהו. שהנוכחות שלהם משנה, או, לפחות, תשנה משהו בעתיד הקרוב.

הצעירים של תחילת שנות האלפיים התבגרו, ועכשיו הם לא רוצים רק לצחוק על מה שמציק להם, הם ממש רוצים לשנות את זה, ומשוועים למישהו שיגיד להם מה לעשות. הדרישה של אוליבר להסתער על אתר ה-FCC עוד עלול להתברר כמכריע הרבה יותר ממה שהוא היה: זה לא היה רק אקט מצחיק, זה היה אקט מצחיק שממש יכול לשנות משהו במדינה.

ימים יגידו, כמובן, אם אמריקה מצאה את המגיש הסוחף והכריזמטי החדש שלה שגם יוביל למהפכה חברתית, או סתם נתנה את המקום הראוי לאחד הקומיקאים המוצלחים בעולם כיום. כך או כך, עם כל תוכנית שעוברת, יהיה מעניין לראות אם אמריקה סתם מצאה את מדורת השבט החדשה שלה, או, לשם שינוי, את התוכנית שתבעיר כמה מהישבנים של המנותקים מוושינגטון.

_________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: