מאיה אוחנה מורנו (39), אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו, קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה, לא העלתה על דעתה שיבוא יום והיא תעמוד על במה ותספר את סיפור חייה. ובכל זאת, שבע שנים וחצי לאחר שבעלה נהרג, היא מוצאת את עצמה ניצבת מול קהלים שונים של נשים ברחבי הארץ, וכולן מאזינות בשקיקה לדבריה. כשלצדה הזמרת רוחמה בן יוסף, השתיים מעלות את המופע "המשבר כמבשר", בו הן שוזרות את סיפור חייה של מאיה לצד שירים מקוריים שאת חלקם רוחמה גם כתבה והלחינה.

>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן

"סיפור החיים שלי הוא רק מסגרת", אומרת מאיה אוחנה מורנו. "מה שאני רוצה זה לגרום לנשים להתחבר לסיפור החיים הפרטי שלהן ולצאת מהמופע עם תובנות".

והיא אכן עושה זאת, בגדול. במהלך המופע לא נותרת עין יבשה בקהל, ובאורח פלא כמה דקות לאחר מכן נשמע צחוק מתגלגל. "החיים שלי מורכבים מקושי, אובדן, עצב עמוק, וגם אושר גדול ושמחת חיים", היא מסבירה.

אישה מוזרה בשמלה ורודה

היא הייתה נשואה במשך שבע שנים לסא"ל עמנואל מורנו, אחד הלוחמים הנועזים בתולדות צה"ל, שזכה לכינוי "גיבור ישראל" ובשל החשאיות הרבה האופפת את המבצעים שבהם השתתף נאסר גם היום לפרסם את תמונתו.

כמה חודשים לאחר שנפל החלה לקבל פניות מאנשים שונים שלא הכירה. "כולם שמעו עליו, ומשום שאין תמונה שלו ועד היום לא סיפרו את עלילותיו, רצו שאבוא ואדבר עליו. עשיתי את זה פעם או פעמיים, ואחר כך הפסקתי. הייתה לי תחושה גדולה של ריקנות, כי זה גרם לי להבין שאין יותר עמנואל. הפניות לא פסקו, אבל אני לא רציתי יותר".

שנים אחדות עברו. יום אחד סיפר לה חבר, מפקד טייסת בחיל האוויר, כי האזין לקלטת של הטייסים שחילצו תחת אש את גופתו של עמנואל מורנו מאדמת לבנון, "ופתאום הבנתי שעד אז בכלל לא התעסקתי בשאלה מי היו האנשים שעשו זאת. אמרתי לעצמי: מאיה, את חייבת תודה לטייס שחילץ את עמנואל. אלמלא הוא, לא היה לך ולילדים קבר לפקוד אותו.

"ביקשתי מהחבר המשותף שיפגיש בינינו, והוא אמר שאותו טייס יצא לאימון ברומניה. קבענו מועד לפגישה כשישוב. כמה ימים אחר כך נודע לי שהטייס שחילץ את עמנואל, אל"מ דני שיפנבאור, נהרג באסון המסוקים ברומניה. זה היה ביולי 2010. הרגשתי נורא, לא יכולתי להתאושש. כעסתי מאוד על עצמי. חשבתי שאילולא הייתי שקועה בבועה שלי, הייתי כבר מזמן מודה לו. דני היה מפקד הכוח שפיקד על החילוץ, ולאחר שנהרג קיבל צל"ש. על החילוץ, שהתבצע תחת אש כבדה, קיבלו צל"ש גם שבעה אנשי הצוות.

"הכאב הגדול הזה על הפספוס גרם לי להבין שאני צריכה להתעורר ולהקשיב לנעשה סביבי. אמרתי לעצמי שאם כל כך הרבה אנשים מבקשים שאבוא וארצה בפניהם, זה מה שאני צריכה לעשות".

איפה התחלת?

"בהתחלה הרציתי רק במוסדות חינוך או באולפנות, ובכל פעם זה נגע בנושא אחר. למשל, יום הזיכרון, ראש חודש אדר, חינוך ילדים בתוך משבר. דיברתי על הנושא, וחיברתי אותו לתובנות החיים שנגזרו מהסיפור שלי. אבל הרגשתי שזה לא מספיק. חשבתי שאני צריכה לעשות גם מעבר לזה. רציתי למצוא דרך להעיר אנשים לפעולה, הרי כל אחד מתמודד עם מצוקות חיים כלשהן.

"לקח לי זמן מה להתבשל עם זה. בעבר הייתי רקדנית, ויש לי חיבור חזק מאוד למוזיקה. אני מאמינה שלמוזיקה יש כוח מרפא, מחיה, ודמיינתי את עצמי עומדת על הבמה, מספרת את הסיפור שלי, ולידי מישהי יושבת ומנגנת.

"בהתחלה התביישתי, חשבתי מי אני בכלל שאעמוד ואעשה זאת, אבל לפני שנתיים הזמינו אותי לערב נשים בדימונה, שעסק בצמיחה ובהעצמה נשית. באתי, דיברתי, ואחריי עלתה זמרת שמיד שבתה את לבי. היה בה משהו מיוחד, ואני נכבשתי".

הזמרת, רוחמה בן יוסף (28), העניקה לה במתנה את הדיסק הראשון שלה, "יהיה לך עוד", שיצא זמן קצר לפני כן.

"הקשבתי, והייתי בהלם מהקול המדהים, מאיכות המוזיקה והסאונד, ובעיקר מהמילים שנגעו בי כל כך. הבנתי שאם אעלה מופע, זה יהיה יחד איתה. לקח לי זמן עד שהתקשרתי, אבל כשנפגשנו, היה בינינו חיבור מיידי".

מה למדת עליה?

"היא סיפרה לי שילדה בן לאחר שנים של התמודדות וטיפולים, ומאז איננה מצליחה להביא עוד ילד לעולם, ואמרה שהיא ממשיכה לנסות ולא מרימה ידיים. הבנו ששתינו עסוקות בניסיון לייצר חיים, כל אחת בדרכה. אני רוצה להמשיך הלאה לאחר האובדן הגדול, והיא מבקשת להביא חיים לעולם. המפגש הזה הוליד מופע לנשים בלבד. אני מספרת להן סיפור שיש בו רגש, וזה מחבר אותן לעצמן.

"בכלל, לקח לנו זמן עד שהחלטנו איך לבנות את המופע. בהתחלה הייתי פותחת ואומרת: 'ערב טוב, אני מאיה מורנו והיא רוחמה, אני מספרת והיא שרה', אבל זה נשמע כמו התנצלות. משהו לא זרם. ואז החלטנו לפתוח את המופע בסיפור שאני מספרת מתוך ספר, כאילו זה סיפור אגדה. הבנתי שזה מייצר קשב. זה גורם לאנשים להפוך לחלק מהסיפור".

ומה הסיפור?

"באחד מרגעי המשבר הגדולים שלי, בערך שנתיים וחצי לאחר שעמנואל נהרג, נסעתי בפעם הראשונה לבד לטיול. הזמנתי מלון בצפת, ובשלב מסוים החלטתי שאסע לאן שהדרך תיקח אותי. כשהגעתי לאזור טבריה אמרתי לעצמי שאם אני כבר כאן, אז אלך לקבר של רחל אשת רבי עקיבא, אבל התבלבלתי בדרך והגעתי לקבר אחר.

"עליתי לקבר, ומצאתי את עצמי לבד לגמרי. השתחררתי. התפרקתי, בכיתי, וביקשתי בכל לבי שאמצא שוב את השמחה שהייתה בי פעם. אחרי זמן ממושך פקחתי את העיניים וראיתי מולי אישה מוזרה בשמלה ורודה, על ראשה כובע קש ובידה סל נצרים. היא שאלה למה אני בוכה, ובהתחלה לא רציתי לענות. חשבתי שזו שאלה חצופה. אבל היא חזרה ושאלה שוב ושוב, ובסוף עניתי. אחרי זה היא הניחה עליי את ידיה, דיברה אליי בעידוד, וסיפרה ששמה שמחה. הלבוש הוורוד שלה, המתיקות הזו, ומעל הכל השם שלה - כל זה הדהים אותי. אמרתי לעצמי: מאיה, תפקחי את העיניים, כנראה ששולחים לך מסר.

"בחרתי להתחיל את ההופעה בסיפור הזה. אני אומרת לצופים שהחיים של כולנו מלאים בסיפורי מעשיות, חלקם שלנו וחלקם של אנשים שאנחנו פוגשים בדרך, אבל לכל סיפור יש משהו שאמור ללמד אותנו על עצמנו".

חוויה דתית על הר באפריקה

היא נולדה כמאיה וייצמן במושב שדות בסיני, בת שנייה למשפחה חילונית שבה חמישה ילדים.

"הוריי הקימו את התנועה לעצירת הנסיגה. אצלנו בבית התרכזה הפעילות, וכילדה נחשפתי לכל הדרמה. אני זוכרת שההורים שלי היו האחרונים שהתפנו. נשארנו הבית האחרון ברחוב".

אחרי הפינוי עברה המשפחה למושב עין הבשור בנגב. "הייתי ילדת טבע עם טרקטורונים, טיולים וחברות בתנועת בני המושבים". בצבא שירתה כמדריכת נגמ"שים ("ביקשתי שירות קרבי"), ולאחר השחרור עברה לתל אביב. רקדה בלהקת המחול ענבל, אבל עזבה ונסעה לטייל באפריקה. חוויה עוצמתית שחוותה בקניה, כשהייתה בת 23, הביא אותה לתחילתו של תהליך חזרה בתשובה.

"טיפסתי עם חברים על הר גבוה. המקומיים מכנים אותו 'הר האלוהים'. הגובה הרב הסב לי כאבי ראש עזים ואמרתי לשאר המטפסים שיעקפו אותי ואני אגיע אחריהם. בשלב מסוים איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, בעלטה מוחלטת, הבחנתי שמשמאלי פעורה תהום. למזלי, נפלתי מעט ימינה. שעה אחר כך, כשהשמש זרחה וראיתי את המראה המרהיב, הבנתי למה המקומיים מכנים את ההר הזה 'הר האלוהים'. שם הבנתי שיש בורא לעולם הזה".

כשחזרה ארצה עברה להתגורר בירושלים, למדה רפלקסולוגיה ולפרנסתה עבדה בהפקות שונות בערוץ 2.

"במקביל, המשכתי להתחזק. הלכתי לשיעורי דת ולהרצאות, ובאחת מהן שמעתי את שמואל מורנו, אחיו של עמנואל. אז הוא היה איש חינוך, היום הוא מנהל את הישיבה 'דרך עמי' שנועדה ליוצאי צבא שחוזרים בתשובה. נוצר בינינו קשר טוב, ודי מהר הוא ואשתו אורנה הזמינו אותי לביתם. מאוחר יותר הם סיפרו לי שחשבו שאני מתאימה מאוד לעמנואל, אבל חיכו שאהיה מספיק דתית. באחת השבתות שבהן התארחתי אצלם פגשתי את עמנואל".

עמנואל מורנו היה הבן הרביעי במשפחה של חמישה בנים. הוריו, אילן וסילביה מורנו, עלו מצרפת כשהיה בן שנה והתיישבו בירושלים.

"זה היה בית חם מאוד", אומרת מאיה, "בית של נתינה אינסופית, וזה כמובן הקרין עליו. הוא היה אדם חכם מאוד, עמוק, בעל יכולת ניתוח מבריקה, איש עם לב רגיש וענק ומצד שני גבר שאת יכולה להישען עליו. תמיד ידעתי שבכל התלבטות שתהיה לי, עמנואל יידע מה לעשות. הוא היה יציב, עם שתי רגליים על הקרקע. הוא גם היה מצחיק נורא, היו לו חברים שונים, והוא ידע להתאים את עצמו למקום שבו הוא נמצא. לימים, החברים אמרו שרק אני הכרתי באמת את כל הפנים שלו".

מה חשבת עליו בפגישה הראשונה?

"האמת היא שבהתחלה לא התלהבתי. הוא נראה לי ילד חמוד, לא יותר מזה. לפני כן שמעתי עליו אגדות, הוא היה שם דבר בקרב הבנות בציבור הדתי, ואני זוכרת שכל אותה שבת חשבתי לעצמי: מה, זה עמונאל המפורסם? גם הוא לא ממש התלהב ממני".

אז מה קרה?

"במוצאי שבת, כשהוא חזר מהתפילה, משהו נפתח בי. פתאום משהו זז אצלי בלב. אורנה ושמואל, שתכננו את השידוך בלי שידענו, לחצו עלינו לצאת, ושבוע לאחר מכן עמנואל התקשר והציע שניפגש. יצאנו לבית קפה ברמת גן, היה נחמד ואני נורא התלהבתי, אבל עמנואל עדיין לא היה שם. בכל זאת, קבענו פגישה נוספת".

וזהו, זה קרה בדייט השלישי?

"לא, אפילו אז הרגשתי שהוא לא בעניין. באותו יום הייתה לו פגישת מחזור, הוא התקשר, אמר שהוא מתעכב, ואחרי שעה הוא התקשר שוב ואמר ששוב היה עיכוב ושהוא מאחר. כעסתי נורא. כעבור שעה התקשרתי כדי להגיד לו שזו לא התנהגות מכובדת, אבל עוד לפני שהתחלתי לדבר הוא אמר: 'אני יודע שנורא מאוחר, אבוא רק לחמש דקות כדי להגיד לך לילה טוב'.

"כשהוא הגיע, כנראה שנפל לו האסימון. לימים הוא סיפר לי שאז הרגיש שזהו זה. אחרי שלושה חודשים הוא הציע לי נישואים, וכעבור שלושה חודשים נוספים נישאנו בגן אירועים בצרעה".

היו לי חזיונות קשים

זה היה בשנת 1999. עמנואל מורנו סיים את לימודיו בחוג למשפטים ומינהל עסקים במכללת רייכמן, ולאחר מכן עזב את הצבא. כשהבין שאיננו רוצה באמת להיות עורך דין, הלך לעבוד בשירות הביטחון, "אבל יום אחד פנו אליו מהיחידה ואמרו שמקימים משהו חדש שמתאים לו. החלטנו שהוא יחזור לצבא לחצי שנה ניסיון, אבל די מהר היה ברור לשנינו שהוא נשאר שם. בדיוק אז נולדה בתנו הבכורה אביה. עברנו לגור ליד הוריי בעין הבשור, ולאחר מכן שכרנו בית במושב תלמים".

חששת מהתפקיד שמילא?

"החיים של עמנואל לא היו חיים של איש קבע רגיל. לפעמים הוא הגיע הביתה מדי יום ולפעמים היה נעלם למשך תקופה. אבל אני לא יכולה לומר שהרגשתי קושי או שפחדתי. הפעם היחידה שממש חששתי לו הייתה במלחמה".

מה קרה?

"זמן קצר לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה נחטף החייל גלעד שליט. עמנואל, שיצא באותו בוקר מן הבית, שב כעבור עשר דקות. הוא נכנס, לקח את התפילין שלו, ואמר: 'נחטף חייל בדרום, אני לא יודע מתי אני חוזר'. הוא היה נסער, כעס על המערכת. לימים פגשתי את גלעד. הוא שמע על עמנואל, ומאז ששוחרר הוא מגיע לאזכרות שלו. הוא ילד מתוק. חבל שעמנואל לא זכה להכיר אותו.

"כמה ימים לאחר החטיפה של גלעד קיבלתי הודעת סמס מעמנואל: 'אני על מסוק בדרך לצפון. נחטפו חיילים'. פרצה מלחמת לבנון השנייה, ואם עד אז לא חששתי לגורלו, מאותו יום והלאה היו לי חזיונות קשים. הייתי רואה את עצמי עומדת מול קבר ובוכה או שראיתי את הבית מלא באנשים ואותי יושבת אבלה על מזרן. לא הבנתי את זה, הרי אני לא אדם חרדתי או לחוץ, אבל החזיונות לא עזבו אותי".

מתי נפגשתם בפעם האחרונה?

"הוא הגיע הביתה ביום חמישי בערב. כבר הכריזו על הפסקת אש, המלחמה למעשה הסתיימה, אבל ידעתי שהם צריכים להיכנס פנימה ללבנון, שיש להם משימה שהם צריכים להשלים".

הוא שיתף אותך?

"עמנואל שיתף אותי, ידעתי את מה שאני צריכה לדעת. בחיים כמו שלי, האישה לא יכולה להיות מנותקת מהמתרחש, אבל היה ברור לגמרי שזה ביני ובינו. את כל מה שאני יודעת קברתי יחד עם עמנואל. כשהילדים יגדלו, אספר להם מה עשה אבא שלהם".

ביום שישי בבוקר, זמן קצר לפני שעלה ללבנון, נפרד עמנואל מורנו ממאיה ומשלושת ילדיהם.

"אכלנו ארוחת בוקר באווירה משפחתית שמחה, ולאחריה עמנואל, באופן חריג, ביקש שנלווה אותו לרכב. על אף שידעתי שהוא אמור לחזור הביתה במוצאי שבת, הלב שלי היה כבד עליי".

הוא הרגיש שקשה לך?

"הוא הרגיש, אבל הוא לא היה איש שמחבק או מנשק בפומבי, וליד הרכב כבר עמדו טרמפיסטים שהוא עמד לקחת. אז הסתכלנו אחד לשני בעיניים, עמנואל הרים את האצבע כלפי מעלה, ואני הבנתי שהוא ביקש לומר לי: 'מאיה, תתחזקי'. וזהו. נפרדנו".

ביום שבת, 19 באוגוסט 2006, הגיעה הבשורה המרה.

"ישנו בבית הוריי בעין הבשור. בשעה שלוש בלילה, נריה, הבן האמצעי שלנו שהיה אז בן שנתיים וחצי, התעורר כנראה מחלום רע ולא הפסיק לצעוק, ואיזו בת קול פנימית אמרה לי: 'תקשיבי למה שהילד רוצה לומר לך'. בדיעבד התברר שזו בדיוק השעה שעמנואל נהרג".

בשעה שמונה בבוקר הגיעה ההודעה ששינתה את חייה: סא"ל עמנואל מורנו, בן 35, קצין סיירת מטכ"ל, נהרג במהלך פעולת צה"ל באזור בעל בק בלבנון. בפעולה נפצעו שני קצינים נוספים. בצה"ל פרסמו הודעה לתקשורת שבה נאמר כי הפעולה נועדה למנוע הברחת אמצעי לחימה מאיראן ומסוריה לחיזבאללה. "היעדים הושגו במלואם", נאמר בהודעה. מאיה, שהייתה אז בת 32, נותרה לגדל לבד את שלושת ילדיהם: אביה (היום בת 12), נריה (היום בן 10) ונועם־ישראל (היום בן 8).

הפכת לאלמנתו של גיבור ישראל.

"לא ידעתי איך להכיל את זה. הבית שלנו הפך להיות נורא חשוף, נורא מרגש, נורא ציבורי. לקחו ממני את עמנואל והפכו אותו למישהו ששייך לכלל. ידעתי שאני חיה עם אדם מדהים, משכמו ומעלה, היו בי המון כבוד והערכה אליו, אבל הוא היה אדם נוכח, פשוט, לא מתנשא ובטח לא גיבור ישראל. אם היה יודע, בטח היה בורח מהתיאור הזה כמו מאש. הדימוי הזה חטא לאמת שלו, וזה הכעיס אותי. לקח לי הרבה שנים להגיד: 'כן, הייתי נשואה לגיבור ישראל'.

"היום יש אנשים ששומעים על המופע שלי ואומרים שאני רוקדת על הדם של בעלי, אבל אני לא יכולה להתייחס לקטנוניות הזו. ברור שאני מעניינת את הציבור בגלל עמנואל, אבל מי שבא ומצפה לשמוע את הסיפור שלו, מתאכזב".

אפשר להניח קצת את הראש

שנתיים אחרי שבעלה נהרג היא רכשה את הבית בו התגוררו בתלמים, וכמה חודשים אחר כך החליטה להתחדש ולשפץ. קבלן השיפוצים שאליו הגיעה, אלירן אוחנה (30), הפך לבעלה השני.

"אחרי שאלירן סיים את השיפוץ, הוא הציע לי לצאת איתו לקפה. בהתחלה סירבתי, עדיין לא הייתי שם, לא הרשיתי לעצמי, אבל אלירן לחץ עד שהסכמתי. כשהמשכנו להיפגש, אמרתי לעצמי שזה לא נכון ולא ראוי. הוא בחור צעיר, רווק בן 26, ואני אלמנה בת 35 עם שלושה ילדים. אמרתי לו כל הזמן: 'אתה לא יודע לאן אתה נכנס. לך ותכיר בחורות צעירות', ובסופו של דבר באמת נפרדנו.

"כמה חודשים אחר כך החלטתי לעבור להתגורר סמוך לחברים טובים בבית גמליאל. באתי, החניתי את הרכב, ופתאום ראיתי מולי את אלירן. הלב שלי החסיר שתי פעימות. חודש וחצי אחרי כן כבר עמדנו מתחת לחופה".

איך הסובבים אתכם קיבלו את זה?

"הילדים קיבלו אותו בשמחה גדולה ומהר מאוד קראו לו אבא, והיום יש לנו שני אבאים בבית, אבא עמנואל ואבא אלירן. להורים של עמנואל היה קשה לבוא לחתונה, אבל הם מקבלים את אלירן בלב רחב ומשמשים כסבא וסבתא גם לשתי הבנות שנולדו לנו. ההורים של אלירן למדו עם הזמן להכיר אותי והכותרת המפחידה של אלמנה עם שלושה ילדים הלכה והתפוגגה".

אלירן אוחנה: "כולם שואלים אותי איך זה להיכנס לנעלים של עמנואל, ואני אומר שלא נכנסתי לנעלים שלו, עמנואל נמצא כאן ברוחו ואני מדבר עליו ולומד ממנו המון. יש לי גם קשר וחיבור גדול לילדיו. בכל אחד מהם יש משהו שהוא מאוד אני, הם קוראים לי אבא, וזה הכי טבעי לי. מבחינתי, הם חלק ממני אפילו יותר מהילדים שלי, כי יש לי אחריות גדולה במיוחד כלפיהם".

מאיה: "יום אחד נכנסנו לחנות בגדים עם כל הילדים. המוכרת הסתכלה על אלירן, הסתכלה על הילדים, ואמרה לי: 'תשמעי, חמודה, אני לא רוצה להעליב אותך, אבל כל הילדים הם קופי בעלך'. הסתכלנו כולנו זה בזה ופרצנו בצחוק".

לאלירן ולעמנואל יש קווים דומים?

"עמנואל ואלירן הם שני צדדים של אותו מטבע. הם דומים במידת הטוב, האחריות והלב הרחב, אבל זה מתבטא באופנים שונים לחלוטין. עמנואל הוא האדם הכי חסר נוכחות. אם ייכנס לחדר, לא יבחינו בו. את אלירן, לעומתו, אין מצב שיפספסו. לפעמים אני מתבלבלת בשמותיהם, לעמנואל אני קוראת אלירן ולאלירן אני קוראת עמנואל, וגם הזיכרונות מתערבבים. יש דברים שאני לא זוכרת אם הם קרו איתו או איתו".

מאז שנישאו נולדו להם שתי בנות, בת עמי (שנתיים וחצי) ושי (עשרה חודשים). לאחרונה עברו להתגורר במושב שוקדה בנגב, "ואלירן כמובן ניצח על בניית הבית. מאחר שלמדתי הידרותרפיה הוא בנה לי בריכה מחוממת לטיפולים, אבל אז התחילו ההופעות וטרפו את הקלפים".

בפינת המשפחה מוצבת תמונתו של עמנואל, כחלק מהחיים.

"בבית הקודם היו גם תמונות בחדרים של הילדים, אבל כאן עוד לא הספקנו. לפני כמה ימים בת עמי אמרה לי: 'אמא, אבא עמנואל לא עבר אתנו דירה'. לקח לי זמן להבין למה היא מתכוונת".

שבע שנים עברו מאז נפילתו של עמנואל. מה למדת?

"בשנה הראשונה למדתי להתנהל מול העולם בדרך חדשה. בשנה השנייה, שהייתה נורא קשה, הבנתי את האובדן. בשנה השלישית אפשרתי לעצמי להיפתח למה שמזמן לי העולם, ובשנה הרביעית כבר הייתי עסוקה בבניית הבית החדש שהקמתי. בשנה החמישית למדתי שלצד הכאב והעצב מותר גם לשמוח, ובשנה השישית הרשיתי לעצמי לצמוח. עכשיו, שבע שנים אחרי, אני נמצאת בתקופה של פריחה ויצירה. יש נחת ואפשר להניח קצת את הראש".

________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: