כך נראים חייה הרומנטיים של מוזיקאית ישראלית: עם הגיעה לבגרות היא תתלבט אם ללכת לאוניברסיטה ללמוד אנתרופולוגיה או רפואה, או להמשיך לעשות מוזיקה ולבחור באחד מחמשת בתי הספר למוזיקה פופולארית בארץ. היא תשלם כ-20 אלף שקלים לשנה, לא כולל הוצאות על מכשור, מיקרופונים וחדרי חזרות, ובכל פעם שתחתום על הצ'ק של שכר הדירה תחשוב שוב על הקורס הנכסף ההוא ברפואה, אולי במשפטים. אותו צ'ק ימומן בזכות ארבע המשמרות השבועיות שלה במסעדה יוקרתית בדרום תל אביב, כזו שאפשר לקבל בה גם 500 לערב ועוד נשארות כמה שעות ביום לאימונים בגיטרה-צ'לו-פסנתר-תופים (מחקי את המיותר).
כשתצבור ביטחון היא תחליט שהגיעה העת למופע הבכורה שלה ותבחר את אחד מ-15 הברים בתל אביב שמאפשרים לאמנים צעירים להזמין את מיטב בני משפחותיהם להופעה. האורחים ישלמו כ-25 שקלים לכרטיס ויזמינו בירה. אם לא יגיעו מספיק אנשים (ולא יזמינו מספיק בירה) יתכן שאותה אמנית חביבה תיאלץ לשלם כמה מאות שקלים חזרה למקום, על חשבון ההפסדים. אם כן יגיעו אנשים – הם יצטרכו להגיע שוב ושוב, מתחזקים את הקריירה של חברתן, מזמזמים את המילים, רושמים את 25 השקלים החודשיים כהוצאה קבועה ומתרגלים למעמדם כקהל תומך.
בתום ההופעה היא תרגיש ב-high. כן, זה מקומה. על הבמה. היא זוהרת. ביום למחרת, עם האנג אובר קליל והבנה שהפסנתר החשמלי שלה נדפק כשסחבה אותו אחרי ההופעה במונית, היא תחשוב שוב על אותם לימודי אנתרופולוגיה או שאולי בכלל כדאי לעבור לברלין, הדירות שם זולות יותר. יש מוזיקאיות שיתמזל מזלן וכשרונן ויצליחו לפרוץ את מעגל המשפחברים ולהפוך למוזיקאיות מוכרות – ויש כאלה שימשיכו כך עד שיתייאשו ויהפכו לעורכות דין, נשות הייטק, מורות לחינוך מיוחד, שרות לענייני חברה ותרבות.
פז גלזר, 26, היא לא אחת שתרשה לזה לקרות. בחודשים האחרונים היא מקדישה את כל מרצה (ויש לה הרבה מזה) לקידום פרויקט חדש בשם "מקורית", שנועד לקדם מוזיקאיות צעירות כמוה באמצעות החיבור ביניהן. "אני רוצה לשבור את מחלת החברים-משפחה, שהם היחידים שבאים לראות אותנו בהופעות", היא אומרת. בשנה שעברה עיקר עבודתה היתה בהפקת מופעים במועדונים ברחבי תל אביב. העבודה עייפה אותה.
עוד כתבות השראה:
- לא רוצה להיאנס? אל תתלבשי כמו זונה
- דאגלס אדאמס: במותו ציווה לנו את הדגים
- יוסי הוכמן: "הייתי חייב להמשיך לחיות"
- הומלסית מבחירה: גרה ברחובות, בשביל ההשראה
- יענקל'ה ברמן: "היער שהציל את חיי"
- קותימאן: לא רודף אחרי הדבר הבא
"יום אחד, במקלחת, אמרתי לעצמי 'הו, אני יודעת מה אני צריכה לעשות'. חשבתי על כמה מוזיקאיות מוכשרות שאני מכירה, נגניות, יוצרות, כותבות. חשבתי שבא לי לעשות משהו שיאחד את כולן ועשיתי רשימה בראש. היו שם אולי שמונה בנות. יום אחר כך כבר היו 20 ואז 30. ברוח התקופה, כתבתי סטטוס בפייסבוק ובום – עשר תגובות מבנות נוספות ומוזיקאיות מדהימות שאמרו שהן בפנים עוד לפני שידעו מה אני מתכננת. הבנתי שיש רעב לזה". השלב הבא היה מפגש של כ-35 בנות אצלה בסלון, בפלורנטין.
למה רק נשים?
"כשהייתי קטנה ויצאנו לטיולים וכל הבנים היו שולפים גיטרות סביב המדורה, אני שלפתי גיטרה גם והבאתי בראש – זה תמיד היה סוג של הפתעה. משהו שנע בין השתהות לזלזול קל ואז פליאה. זה לא מובן מאליו לראות מישהי מנגנת טוב. בשנים האחרונות התמזל מזלי
ופגשתי הרבה בנות כאלה ובא לי לנגן איתן. אני רוצה שיבינו שכולנו נמצאות באותה הסירה. שיש שוק קטן למוזיקה בארץ, עם בעיות ברורות וצריך לשתף ידע, לנגן ביחד, להכיר. כשנשים שמות את הכוח שלהן ביחד, האנרגיה הזו, קורה שם משהו. המוזיקה נשמעת אחרת, ההקשבה בין נשים שיש רק להן. ואני לא פמיניסטית, אני לא מגדירה את עצמי בהגדרות כאלה בכלל, אני הכי בעד גברים. אבל במוזיקה, יש פה איזה הכרח להתאגד, כי יש פה איזה חסך".
זו לא גישה קצת מיושנת היום? עולם המוזיקה הוא אחד המקומות הנדירים בהם לא נראה שיש הבדל בין כמות הנשים שזוכות לתהילה לכמות הגברים.
"נכון, אבל החסך ההיסטורי עדיין קיים ואפשר להגיד את זה. נשים צריכות כל הזמן לקדם אחת את השניה, כי זה עולם שבדרך כלל גברים מנהלים אותו. במיוחד עם זה שאנחנו כבר כל כך מתקדמות, נשים בוחרות ללכת עד הסוף ומשלמות על זה מחיר בדברים אחרים. אני יכולה לקחת את יעל קידר, אחת היוצרות בפרויקט, כדוגמה. היא מתאבדת שאהידית, אישה עם שתי בנות ובעל שהבינה בגיל 36 שהיא לא יכולה לברוח מהמוזיקה יותר. היא היחידה כאן שכותבת על מה שקורה באמת, כשכבר יש לך בעל ויש לך משפחה והבנות שלך תופסות אותך ברגל ואומרות לך אמא, אל תלכי. אבל היא התאבדה על זה, לקחה את דניאל סלומון כמפיק ואת כל החסכונות שלה, והלכה על זה. זה עולם של לילה, בן אדם ששולח את הילדים לגן ביום ובלילה יוצא לחזרות עם ילדים בני 20. וזה מדהים בעיני. זו העשיה האמיתית. זו המוסיקה שהיא יותר חזקה מהכל".
מיקה שדה מתוך הקליפ הראשון שלה, "תן לי לברוח"
האם להתאבד על זה?
גלזר עצמה היא לא פחות אמביציוזית. בריצה בין חזרות עם הבנות להתמחות בסאונד באולפנים מקומיים ותוך עבודה על הסטודיו האישי שלה בבית, היא מתכננת את צעדיה בקפידה ואוחזת בחזון ברור לגבי העתיד שלה ואיך הוא אמור להיראות (אישה, ילדים, חצר, כלב ואולפן הקלטות, מחוץ לתל אביב). פרויקט 'מקורית' הוא צעד אחד בדרך, עם מטרה ברורה וחזון מובהק. כל חבר וחברה שיש להם יכולת לתרום לעשייה (מיכולות הפקה ועד סידור שולחנות), כבר קיבלו הזמנה פלוס טלפון ואף אחד לא יכול לסרב. המופע הראשון בפרויקט יעלה עם 13 שירים שכתבו והלחינו 13 בחורות, כולן ישירו וינגנו יחד בליווי קטעי וידאו-ארט, ב-28 לחודש במועדון לבונטין 7, בתל אביב.
לא קשה מול חבורת בנות אנרגטיות שכולן חולמות להיות הדבר הבא?
"כולם צריכים חיזוקי ביטחון. לכל מוזיקאית שאני מכירה, זה אותו הסיפור. תמיד יש את התחושה הזו, לכולן, של איך הייתי בהופעה ובכלל, שאלות לגבי האם בכלל לעשות מוזיקה בחיים, אם ללכת בדרך הזו. בנות שכבר עושות את זה, אבל עדיין מפקפקות ברעיון הבסיסי של האם להתאבד על זה. זה מפחיד. אחת הבנות שמשתתפות החליטה עכשיו להירשם ללימודים במקצוע אחר כדי להרגיע את ההורים שלה. היא ממשיכה להופיע ועוד יותר בפול פאוור, אבל יש לה גם משפחה והם באים בטענות. איפשהו אחרי גיל 24, 25, מפסיקים לסלוח לך על זה שאין לך מקצוע אמיתי".
יעל איזנברג, התמכרתי.
בריחת מוחות מוזיקליים
אחת מ-13 הבנות שזקוקות לחיזוקי ביטחון היא גלזר עצמה, שתנגן שיר שלה, "Not Taken". "אני משקיעה עכשיו בקריירה שלי וזה מתוך ידיעה שזה חייב להחזיר. אני יודעת שזה יקח כמה שנים. זו לא חידה. יש בי אמונה חזקה מאוד ואני עובדת קשה, כל הזמן לומדת, והרבה אנשים מלווים אותי ועוזרים לי. אני חושבת שכל בן אדם יכול להשיג כל דבר אם הוא יודע מה הוא רוצה. רובנו כל הזמן מתחמקים מזה, מחפשים את מי להאשים, בורחים לדת, אלכוהול, סמים. לי יש את המוזיקה שלי, אני אף פעם לא לבד.
"במדינה שלנו זה קשה, כי צריך לשרוד כל הזמן. מתי תכתוב שיר כשאתה צריך לשלם שכר דירה? כל עוד המדינה לא יכולה להשקיע בתרבות כי היא עסוקה בלקנות כלי נשק, אין הרבה לאן להתקדם. זה סדר עדיפויות ויש לזה תוצאות ועצוב לי לראות את הבריחת מוחות. יש המון מוזיקאים ישראלים שמצליחים מאוד בחו"ל והם בורחים מפה. הדור שלנו בורח מאחריות. יש תחושה של התנתקות. ההתעסקות בעצמי רק הולכת ומתגברת, אנחנו עדיין מדינה בהקמה, אנשים שוכחים את זה. יש בי איזו תחושת גאווה ציונית, אבל גם יש לי אחריות שיהיה פה יותר טוב".
יש בכלל מקום לכולם בעולם המוזיקלי הצפוף הזה?
"יש מקום להכל ומי שחזק ישרוד. מי שיעבוד קשה ישרוד. הכל עבודה. אין מה לעשות. גם בנות שמשתתפות בפרויקט שיצאו מכוכב נולד וגם כאלה שלא נכנסו וגם כאלה שלא רצו ללכת לכוכב נולד, בסוף כולן מגיעות לאותו המקום ואם הן מבינות את זה בגיל 20 או 30 או אף פעם, זה לא משנה. בסוף כולן יגיעו להופעות, שיעלו להן יותר כסף על הדלק והנגנים ממה שהן ירוויחו, כולן יוציאו מלא כסף על המוזיקה שלהן, כולן יקרעו את התחת. אם הן יעשו עבודה אמיתית, זה מה שיקרה והן יצטרכו להמציא את עצמן מחדש כל הזמן ולחדש ולהיות טובות ולשלם מחירים מסוימים בחיים ולעשות סדר עדיפויות ולהתמסר. להתמסר למשהו שהוא בעייתי מראש, אבל מדהים. ולא משתווה לשום דבר אחר".
פרויקט מקורית: לבונטין 7, תל אביב, ה-28 לחודש. צילומים: גרייס למברגר, איפור: שלי צבן, אקססוריז: מדוזה.