במשך שנה מחיי גרתי בשכנות לדאגלס אדאמס. הייתי מתעוררת בבוקר בשכונת איסלינגטון החצי-בורגנית רבע-סטודנטיאלית ועולה על האופניים כדי להגיע לאוניברסיטה, מציצה בדרך אל החלון שלו ומכווצת עיניים, מנסה לתפוס אותו יושב לצד מכונת כתיבה מהחלל ומלהג על משמעות החיים (42, ברור).
הייתי חושבת עליו בכל פעם שלא מצאתי רעיון לכתיבה ("כתיבה זה קל", אמר. "כל מה שצריך לעשות זה לבהות בחתיכת נייר ריק עד שהמצח שלך מתחיל לדמם"), נזכרת בו בכל פעם שנשארתי ערה כל הלילה כדי לסיים כתבה ("אני אוהב דדליינים. בעיקר את ה'וווווש' שהם עושים כשהם עפים לידי") ותמיד צוחקת על עצמי כששוב הייתי צריכה לדלג אל חדר אחר במעונות כדי לבקש ממישהו מגבת. לצערי לא יצא לי לראות את אדאמס בחלון, בעיקר כי באותה התקופה הוא כבר לא בילה הרבה בבית - כמה שנים קודם לכן קברו אותו בצד השני של לונדון – אבל הוא המשיך להוות מקור השראה בלתי נדלה גם הרבה אחרי שעזב את העולם הזה, השבוע לפני 10 שנים.
עדת מעריצים חיה ובועטת
כולם מכירים את דאגלס אדאמס בזכות "טרילוגיית" חמשת הספרים המשובחת שלו, "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", שנולדה בסדרת תסכיתי רדיו ב-BBC בשנות ה-70 והפכה לאחת מסדרות ספרי המדע הבדיוני המצליחות בעולם. לאט אבל בטוח, הספר הזה הפך להשראה אדירה למאות חיקויים, אדפטציות ורעיונות חדשים - סדרות טלוויזיה, סרטים, קומיקס, משחקי מחשב, הצגות ואתרי תיירות, וגם המון מוזיקה, ימי חג מיוחדים ואפילו מתורגמן - דברים שלא אנחנו ולא אדאמס חלמנו שיקרו כשלמדנו ממנו לראשונה איך לתפוס טרמפים בחלל.
אדאמס נולד בקיימברידג', אנגליה, למשפחה ענייה שנאלצה לעבור מהאווירה הכפרית למזרח לונדון הסואנת מיד אחרי היוולדו. את ימי בית הספר הוא תיאר פעם כ"הם היו הדבר שהתרחש ברקע, בזמן שאני ניסיתי להאזין לביטלס". אם תשאלו את עדת מעריציו העולמית, שעדיין חיה ובועטת, הם יגידו שהוא הבריטי המועדף עליהם, אפילו לפני הביטלס.
בהמשך חייו הצליח להגשים כמה חלומות – כמו לעבוד עם גרהאם צ'פמן, גיבור הילדות שלו מ"מונטי פייטון" ולהצטרף למועדון הסופרים הנחשק בקיימברידג'. כשלא הצליח להתפרנס מתסריטאות וכתיבה, עבר לעבוד כשומר ראש של משפחת סוחרי נפט מקטאר וכמנקה לולי תרנגולות. ההשראה לכתיבת "מדריך הטרמפיסט" הגיעה, לטענתו, כששכב שתוי ושיכור בשדה באוסטריה, מביט בכוכבים. הוא טייל לבדו כשבידו ספר בשם "מדריך הטרמפיסט לאירופה", כשהגיע לעיירה בה כולם היו, לטענתו, "חירשים או מטומטמים" או דיברו רק בשפות שהוא לא הבין. אחרי שהסתובב וצרך אלכוהול לרוב, הלך לישון בשדה ליד העיירה, נדהם מכך שלא הצליח לתקשר עם אנשיה. כך הגיע לרגע ההשראה שלו. בהמשך חייו הודה שלמען האמת הוא לא ממש זוכר את הרגע הזה, אלא רק את הסיפורים שהוא מספר עליו מאז.
אדאמס נפטר בפתאומיות מהתקף לב, דווקא באמריקה, בעודו בן 49 בלבד. הוא השאיר מאחוריו אישה ובת ומיליוני אנשים שיודעים שמשמעות החיים היא 42 ושבית צריך לבנות מבפנים כלפי חוץ – ועוד מאות, אם לא אלפי, רעיונות מופלאים על העולם, שרק מחכים שנשתמש בהם. למען הדורות הבאים קיבצנו כאן כמה רעיונות של אדאמס שהפכו לקאלט, למוצר מסחרי או מינימום להמצאה יוצאת מן הכלל - ולמען הסר ספק, אנחנו מבטיחים שלא לסיים במשפט השחוק מכל, שם הספר הרביעי בסדרה שהפך לכותרת ההספד הקבועה של אדאמס: היו שלום ותודה על הדגים, (או הספרים, ובכלל). ננסה לחשוב על משהו אחר במקום.
יום המגבת
שבועיים עברו ממותו של אדאמס ועד שמעריציו הצליחו למסד את יום המגבתהראשון, שנחגג (ויחגג) ב-25 במאי. ביום הזה נהוג לקחת מגבת לכל מקום, כמחווה למה שקבע אדאמס בספר הראשון של הטרמפיסט: "מגבת, כך אומרים, היא כנראה הדבר הכי שימושי שטרמפיסט בין-כוכבי יכול להחזיק", הוא טוען שם. ניתן לכרוך אותה סביב הצוואר כשסוקרים את הירחים, לשכב עליה בחופי החול הנוצצים או לישון תחתיה תחת שמיכת הכוכבים.
"אך חשוב מכך, למגבת יש ערך פסיכולוגי אדיר". אם מישהו שאינו טרמפיסט מגלה שטרמפיסט מסוים הינו הבעלים החוקי של מגבת, הוא מיד יניח כי אותו טרמפיסט מחזיק גם במברשת שיניים, מטלית רחצה, סבון, קופסת ביסקוויטים, בקבוק, מצפן, מפה, שרוכים, ספריי נגד יתושים, ביגוד חסין-גשם, חליפת חלל וכו'. "ויתרה מזאת, אותו אחד ישאיל לטרמפיסט בשמחה אי אלו מעשרות החפצים הללו שהטרמיסט אולי 'במקרה' איבד". מה שאותו אחד יחשוב זה שבן אדם שהצליח לתפוס טרמפים לאורכה ולרוחבה של הגלקסיה, לצלוח את כל המכשולים, לחתור, לחצוץ, לשחות, לעוף ללחום ולנצח, ועדיין לדעת איפה נמצאת המגבת שלו, הוא ללא ספק אדם שיש להתחבר איתו.
דג צהוב אוכל קול
דג-בבל, או Babel Fish, הוא דג צהוב וקטן שמתרגם סימולטנית מכל שפה למשנתה. יש להכניס אותו לאוזן מאחר והוא ניזון מגלי קול, אותם הוא מעבד לגלי מוח ובכך מוחק את הגבולות בין שפותיו השונות והמגוונת של האדם. בהחלט מוצר נדרש וראוי למטייל בחלל. יש האומרים, אפילו, שהוא כל כך חיוני, שאין סיכוי שהאבולוציה שלו היתה אקראית - מה שמוכיח את היעדר הקיום של אלוהים. מנוע החיפוש העתיק אלטה-ויסטה פיתח אפליקציה בשם Babel Fishלתרגום שפות, בהשראת אדאמס, שקיים עד היום באתר Yahoo. אם להיות כנים, לא מדובר במתרגם הטוב ביותר שנראה ברשת, אבל בכל זאת, אי אפשר להתווכח עם הדג.
המערכונים של מונטי פייטון
אדאמס זכה להיות אחד משני האנשים היחידים בעולם שנרשמו ככותבים בסדרת הקומדיה האלוהית הזו, מונטי פייטון, שנחשבת עד היום לאחת מיצירות המופת – אם לא החשובה מכולן – ברפרטואר הבריטי. הסצינה המוכרת ביותר לה תרם מכשרונו נקראת "התעללות הפציינט" ועוסקת במרפאה בה החולים נרצחים על ידי האחות ובשלל נפלא של בדיחות על הבריקורטיה הבריטית. אדאמס כתב אותה יחד עם חברו גרהאם צ'פמן, מכותבי הסדרה, שגם משחק בסצינה הזו לצד טרי ג'ונס וקרול קליבלנד.
משמעות החיים, 42 וקולדפליי
בספר הראשון בסדרת הטרמפיסט חבורת אינטליגנטים מחליטה ללמוד את התשובה לשאלה הכי גדולה ביקום, בחיים, בהכל – באמצעות הסופר-מחשב העונה לשם "מחשבה עמוקה", שנבנה במיוחד למטרה זו. אותו מחשב מהולל חושב לעומק במשך שבעה וחצי מיליוני שנים ומוצא את התשובה: 42. הבעיה היא, שאף אחד לא הצליח עד היום למצוא את השאלה (הכי גדולה ביקום, ע"ע). המספר הזה, שעל פי אותו מחשב הוא גם הכפולה של 6 ו-9 (בלי ויכוחים), היווה מקור השראה לרבים וטובים.
קולדפליי הוציאו שיר בשם "42" באלבום Viva La Vida, שבמילותיו לא שזור המספר ולו פעם אחת – אך השיר כולו, כך נראה, עוסק בשאלת השאלות הגדולה ביקום וכו' (כשכריס מרטין נשאל על כך על ידי ה-Q Magazineהוא ענה "זה כן, וזה לא"). הלהקה Level 42 קראה לעצמה על שם המספר, דוקטור הו קראו פרק על שמו, הסדרה "אבודים" השתמשה במספר 42 כמספר המסתורי האחרון שלה (המפיק, סטיבן פריי, אישר את הקישור לאדאמס), בקהילות ה-Second Life יש חלק שנקרא 42nd Life ובתוכנת הקוד הפתוח OpenOffice, אם תקלידו באחד התאים את הקוד: ANTWORT, "התשובה לחיים, ליקום ולהכל", התוצאה שתקבלו תהיה "42".
טכנולוגיה, בני אדם, סוף העולם
לאדאמס היו כמה הנחות מדויקות להפליא על האנושות ועל יכולתה להבין טכנולוגיה. במובנים רבים הוא הצליח לחזות את העתיד. אומרים שהוא היה האדם השני בבריטניה לרכוש מאק, עוד ב-1984. לטענתו, כל דבר שקיים בעולם מיום היוולדנו הוא נורמלי ורגיל לחלוטין. כל דבר שהומצא בין אותה התקופה לגיל 35 הוא חדש, מרגש ומהפכני ואתה בטח יכול לעשות ממנו קריירה, וכל דבר שקרה אחרי אותו גיל הוא נגד טבע העולם והסדר הנורמלי של הדברים. שבוע לאחר מותו, אדאמס זכה באסטרואיד שנקרא על שם אחת הדמויות בספר, ארתור דנט. זה בהחלט מתאים, שכן אדאמס היה מדען חלל מצויין. בספריו הוא אף ניסה להסביר לקורא ההדיוט על גודל הרעיון: "החלל גדול, באמת גדול. פשוט לא תאמין עד כמה ענק, עצום ומהמם הוא. כלומר, אולי תחשוב שדרך ארוכה היא ממורד הרחוב עד לבית המרקחת, אבל אין זה ולא כלום לעומת החלל' (תרגום: מתי ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר).
הסוף, באמת
"העולם הוא משהו בעל מורכבות עילאית מופרזת ועושר ומוזרות שהיא פשוט מדהימה", אמר אדאמס. "אני מתכוון, הרעיון שכזו מורכבות יכולה לקום לא רק מפשטות כזו, אלא כנראה משום דבר ממש, זה הרעיון הכי יוצא מן הכלל שיש. וברגע שאתה מקבל איזשהו רמז לאיך דבר כזה קרה, זה פשוט מופלא. ההזדמנות לבזבז 70 או 80 שנה ביקום שכזה היא זמן שהיה שווה להשקיע".
