באמת שאני כבר לא יודע מה לעשות. אין לי שמץ של מושג מה עוד אפשר לשנות או להוסיף.
על מה אני מדבר, אתם שואלים? ובכן, אחרי שבע שנים כמשקפופר, הזמנתי עדשות מגע. כן כן, כאלו לעיניים. כאלו שגורמות לאנשים כמוני להיראות "נורמליים" לשם שינוי.
אתם בטח חושבים לעצמכם מה הביג דיל בסיפור, מה זה כזה משנה. ובכן, הסיבה העיקרית שעשיתי את זה הייתה כי שנאתי את איך שאני נראה עם משקפיים, ואם חושבים על זה – יש סיכוי שאני לא היחיד שחושב ככה.
רוצים עוד טורים של ד'?
היום יש כבר ניתוחים כמעט להכל. אפשר לשנות מה שרוצים ולהפוך למה שרוצים. (ע"ע דנה אינטרנשיונל, תגידו שזה לא מטורף) היום כל בחורה הולכת עם מרפסת שלא תבייש את חוזה המדינה היקר והמזוקן שלנו הרצל, ולכו תדעו מה עוד.
אבל מה? להן זה משנה. להן זה כן חשוב. לא בגלל שהן בחורות. חלקן נמצאות כל יום בבית, חלקן כל סופ"ש. הן רוצות שיהיה במה להשוויץ. אבל מה גברים יכולים לעשות?
עשיתי עדשות למרות שאני בבית כל שבועיים-שלושה. עשיתי עדשות למרות שאני לא לובש אותן בצבא אלא רק כשאני בבית. עשיתי אותן מסיבה די חד-משמעית בשבילי. לא מדובר בנוחות, כי כרגע אני מבלה כל יום שאני בבית במשך כמעט 20 דקות מול המראה בנסיון להכניס את העדשות וגם אז אני בוכה כמו ילדה קטנה. לא מדובר בחיסכון, כי זה לא בהכרח יותר זול ממשקפיים אלא אפילו יותר יקר. אז מה הקטע? מראה. איך שאני נראה. זו הסיבה היחידה.
אני שונא את איך שאני נראה כממושקף. מרגיש כמו האדם המכוער בתבל, למרות שאימא דואגת לשבח את היופי שהורישה ולמרות שלא כולם בהכרח חושבים כך (כאילו, לא על אמא, על המשקפיים). אבל אני מעדיף להיות חסר-משקפיים, כי אני מרגיש יותר יפה ולכו תדעו? אולי יש גם מישהי שתחשוב עכשיו שאני יותר יפה ממקודם. אולי אחת שיצא לי לחלוף על פניה בעבר תסתכל עליי בשנית ותחליט לחייך לכיווני, תחליט שאולי אני כן שווה משהו.
מטומטם ככל שזה יישמע, אז כן, זה המניע שלי. זה המניע העיקרי שלי. תקראו לי חסר ביטחון, תקראו לי טיפש, תקרעו לי ת'צורה ו... עזבו עזבו, נסחפתי.
אבל באמת. אולי חלקכם לא יחשבו שאני צודק, אבל לדעתי יש לי את הסיבות הכי נכונות. אני נעדר לתקופות ארוכות (21 יום בבסיס אנד קאונטינג), שומר בעיקר על קשר טלפוני עם אנשים.
כבר קורה שמרוב זמן שעובר אתה רואה אנשים והם נראים לך שונים לגמרי. אז בשביל אותו סופ"ש בודד שאני מקבל בבית אחרי שבועיים מתישים, אני לא אשקיע לזאת שמחכה לי? או, לפחות, אני לא אשקיע מאמצים כדי לנסות למצוא את זו שמחכה לי? לא אנסה להיות אדם יותר טוב (וכן, גם קצת יותר יפה) בשבילה?
אולי זה עניין פעוט שמסתכם בעדשות, אבל זה יכול גם להיות הרבה מעבר. מדובר בכל שינוי שהוא. הבעיה מתחילה כשמדובר בשינוי לא חיצוני. כשהשינוי לא יכול להגיע על ידי תשלום כסף או הוספה של פריט קטן.
מה עושים אנשים ביישנים, לדוגמה? איך הם לומדים לאזור אומץ לדבר עם מישהי? לא לפחד מזה שהיא תאמר "לא"? במקרה הזה אני נדפקתי באמת. במקרה הזה אני צריך עזרה של חברים שלא תמיד יכולים להיות שם בשבילי או להביך את עצמי או להכריח את עצמי לעשות דברים שלא חלמתי לעשות בצורה כזו או אחרת, מה שלא הופך את העניין לפשוט יותר.
אומרים ששינויים זה דבר טוב. הכרחי, אפשר להוסיף. מדובר בגיוון, בשינוי שגרה. משהו שמפסיק לשעמם. אצלי זה לא תמיד קורה כשאני על מדים, מכיוון שהצבא זו מערכת שגרתית למדי, לפחות רוב הזמן. אבל אם אני יכול לשנות את עצמי ולו בקצת רק בשביל להרגיש יותר טוב עם עצמי או לשמח מישהי אחרת, למה שאוותר על זה? אעשה זאת בכל הכח ושמישהו ינסה לעצור אותי. חוץ ממשטרה צבאית, כאילו.
- שמו המלא של החייל הקרבי, כפי שכנראה יכולתם לנחש, הוא אינו ד', והוא שמור במערכת מטעמי בטחון שדה
