כשאני חושב על זה, נראה שמאז ומעולם העברתי את חיי למען אחרים. פעלתי למען אחרים. התאמצתי למען אחרים.
אנשים שאהבתי, אנשים שחיבבתי, אנשים שהכרתי שנים, אנשים שהכרתי שבועות ספורים – חייתי במטרה לרָצות את כולם. לגרום לכולם להיות מאושרים. שכל משאלות ליבם יתמלאו. עם כל כמה שרציתי אחרת, שחשבתי שאולי הגיע הזמן גם לשמוח קצת בעצמי, תמיד ראיתי בטובתם של אחרים מטרה נעלה יותר.
אני לא אדם חלש. אני יודע להתעקש אם ישנו משהו שאני רוצה. אם יהיה משהו שאני רוצה, בסופו של דבר אצליח להשיג אותו בצורה כזאת או אחרת. אבל משהו בהשקפת עולמי תמיד שם את האחרים לפני. אולי זה בגלל שאני אדם ששונא להיות לבד, שללא משפחה או חברים עלול להתמוטט.
שאלת קיטבג
אולי דווקא בגלל נקודת המבט הזאת ניחנתי ביכולת לשים לב להערות שעפות לכיווני מהאנשים שקרובים לי. יש אנשים שלא משנה כמה ירמזו להם, ינסו להסביר להם, לדבר איתם או ליצור קשר בכל צורה שהיא, הם לא יבינו, הם לא ישימו לב לדברים. הם פשוט ימשיכו בשלהם.
אצלי, לעומת זאת, דווקא בגלל שאני קשור מאוד לכמות גדולה של אנשים אני מרגיש שאני יותר קשוב אליהם ונוהג יותר מדי להתייחס אליהם ולהיתלות בהם. משום מה, בזמן האחרון, כולם מתחילים לרמוז משהו אחד. לדבר רק על דבר אחד.
לפני כמה ימים יצא לי להחליף מילה עם חבר קרוב. התרגשתי לראות שהוא שולח הודעה, מתעניין, בודק מה המצב. "מה קורה?", הוא שאל. "איך הולך בתפקיד?", התעניין. בלי שהספקתי להשיב, להחזיר חצי תשובה, הוא זרק את זה לכיווני. שאלה לא פחות קצרה, לא פחות עניינית אך למרות הכל – קצת מחוררת את הלב. "יש חברה?", הוא זרק לכיווני. השתתקתי. פחדתי להשיב. לא הבנתי מה זה משנה פתאום, או איך זה רלוונטי. מעולם לא התייחסנו לעניין ופתאום הוא שואל אותי לגבי חברה? אכן מעניין.
מסתבר שזה לא נגמר פה. לא פעם ולא פעמיים ישבתי לי בבית, אמא מסתובבת ומסדרת את הכל, ואז היא זרקה את זה לעברי כבדרך אגב: "אז תגיד, מה עם אותה פלונית-אלמונית?", בהתייחסה לאותה ידידה ותיקה איתה יצא לי להיפגש כמה פעמים, שלא למטרות רומנטיות שהן אלא סתם בכדי לבלות ולהעביר את הזמן ביחד. ידידה, אתם יודעים. לא משהו רציני מכל סוג שהוא. "היא בסדר, עד כמה שידוע לי", עניתי. "גם היא כבר התגייסה, נהנית בתפקיד"י. הייתי די מובך, למען האמת. לא יודע אם זאת עצם השאלה או עצם זה שאמא שלי דאגה לשאול את זה, אבל כן, בהחלט לא ראיתי את זה מגיע.
כדור, הרגעה
יצא לי להיפגש לא מזמן עם שניים מחבריי הקרובים מהתיכון. לאחר זמן לא קצר הצלחנו לסדר את היציאות יחד וחזרנו הביתה באותו סופ"ש. הלכנו לשחק ביליארד באיזה פאב קרוב, הזמנו לפני המשחק בירות והחלטנו שכל אחד ירים כוסית לחיי משהו לבחירתו. "לחיי יותר פגישות ביחד אחד עם השני, כי נראה שאתם יותר חסרים לי ממה שאתם חושבים", הראשון אמר. הסכמנו איתו בלי למצמץ והרמנו כוסית.
"לחיי הקורס מ"כים (מפקדים) שאני יוצא אליו עוד שבועיים. לחיי ההצלחה בפיקוד ובקצונה שתבוא אחריה", השני הוסיף. ידענו כמה הוא רוצה את זה, כמה אושר מסב לו הצבא הזה. לא יכלנו שלא להצטרף מיד לברכה ואיחלנו לו בהצלחה והרמנו כוסית.
"עכשיו אתה, תגיד אתה. לחיי מה אתה רוצה להרים כוסית?", חבריי שאלו אותי. חשבתי מעט, לא רציתי להישמע רגשן מדי או שייראה כאילו לא באמת אכפת לי, אז לאחר מחשבה עמוקה זה הצליח פשוט להגיע. "לחיי אותן בחורות מיוחדות שיום יבוא ויהיו החברות של כולנו. לחיי החברות שלא קיימות כרגע אך עתידות לבוא".
חשבתי שהנה, אמרתי את אחד הדברים היותר מפגרים שיצא לי לומר בזמן האחרון ושסביר להניח שחברים שלי יצחקו לנוכח מה ששמעו בזה הרגע. למען האמת? לא האמנתי למשמע אוזניי. "אמן! שיגיעו כבר!", השיב הראשון. "אתה כל כך צודק, אי אפשר כבר... מתי הן יגיעו כבר?!", אמר גם השני. ניסיתי לשמור על אדישות, אבל עמוק בפנים חייכתי את החיוך הכי גדול שהיה לי בזמן האחרון. לא האמנתי שהם מרגישים או חושבים משהו דומה. הרמנו כוסית לחיים והתחלנו לשחק ביליארד עד השעות המאוחרות של הלילה. הפסדתי ברוב המשחקים, דרך אגב. נו מילא.
אני חושב שכל הקרביים מרגישים די אותו הדבר, לדעתי. כולם מרגישים כמוני. כולם רוצים באהבה הזאת, כולם רוצים לא להיות לבד. לכן אותו חבר איתו לא דברים שבועות ארוכים שאל לגבי החברה, האימא התעניינה כמו פולנייה טובה ולכן החברים הקרובים אליי ביותר הסכימו איתי. חשבתי שהם סתם מציקים כי בא להם, שהם שואלים כדי לעקוץ או השד יודע למה. בזמן האחרון פשוט נראה שזה לא ייגמר עד שאשיג חברה קבועה, כולם שואלים. כולם מתעניינים ומלחיצים ותוהים בכל הזדמנות: "מה כבר עם חברה?!". לדעתי זה פשוט בגלל שכולם רוצים את האהבה הזאת ופשוט דואגים ליקיריהם באותה מידה שדואגים לעצמם.
אז תרשו לי לבקש, אם יורשה לי. יותר להודיע מאשר לבקש: זה בסדר. אין לכם מה לדאוג, באמת. אני רוצה חברה. אני רוצה אהבה. אני מחפש אחת כזאת בלי הפסקה. כן, אני ביישן. כן, זה קשה לי וזה ייקח זמן אבל תהיה אחת כזאת בסוף. כאילו, אני מקווה.
>> לא מספיק שהוא יוצא פעם ב-21 יום, הוא גם ביישן. לטור הקודם של ד'
