כפי שיצא לי כבר להזכיר – ונדמה גם שרובכם יודעים זאת לא פחות ממני – הצבא הוא מערכת גדולה ומסובכת, הכוללת קשיים רבים וגם ויתור על לא מעט דברים.
בין אם מדובר בשינה על מיטת קומותיים רעועה ולא על מיטת העמינח הענקית שבבית, בין אם זה האוכל שפחות מזכיר את האוכל של אימא ויותר מזכיר, ובכן, את האוכל של אבא, או אפילו הרגעים הקטנים האלה בהם ניתן לנוח ולהשתעמם לרגע. לא חסרים דברים – היגיינה בסיסית, נניח, תהיה התחלה טובה - שכל חייל היה שמח לקבל בחזרה, אבל נראה שישנו דבר אחד שגובר על כל הדברים האלו יחד: הגעגוע לאנשים.
כל נער בן 18 נאלץ להיפרד בעת גיוסו ממשפחתו, את זה אנחנו כבר יודעים. להיפרד מההורים המפנקים זה קטע קשה. קיימים גם החברים. אותם החברים מהשכונה או מהתיכון, אליהם מתגעגעים לא פחות. מתגעגעים לזמן האיכות ביחד, לצחוקים ולבדיחות הפרטיות, לצפייה המשותפת במשחקי כדורגל ולערבי הבירה הספונטניים. לפעמים, עצוב ככל שאדם יהיה, נדמה שמילה טובה מחבר קרוב תמיד תעשה את העבודה ותעלה חיוך על פניו.
ומילא המילה הטובה, אותה אנחנו ניתן לעצמו, אבל אדם – במיוחד זכר – תלוי בחבריו לא רק במילים טובות, שכן אנחנו במילא לא מדברים, אלא גם בעזרה עם המין היפה.
21 יום וחזרנו
מעטים הם הגברים היוצאים לבדם לבר או למועדון לנסות את מזלם עם בחורות, לפחות ככה אני יודע. אולי זה בגלל שאני ביישן קצת יותר ורגיל להיעזר בחבריי, אבל נראה שהם בהחלט מועילים במרבית הפעמים.
לגשת לדבר עם בחורה לבד זה מביך או לא נעים, אבל כשאתה יודע שישנו אדם קרוב שמתלווה אלייך, שבעת הצורך ישמח בשמחתך או אפילו יהיה במבוכה קלה יחד איתך, נראה שזה פשוט עושה את העבודה.
עם זאת, כשאתה חייל, גם העבודה הזו נעלמת. כאילו, לך תתחיל עם בחורה ואז תגיד לה שתוך 21 יום אתה חוזר. אבל אם כבר מדברים על געגוע, אז קיים געגוע שלפעמים מצליח לגבור אפילו על החברים ועל המשפחה המודאגת. מדובר – אני מניח שאתם לא חלשים בלוגיקה וכבר ניחשתם - באותה אחת שתמיד תחכה לך כשתחזור, שתמיד תפנק אותה כשתחזור, שתמיד תתקשר ותשאל בשלומך. וכן, תאמינו או לא, מתגעגעים אליה אפילו יותר כשהיא לא קיימת.
גראוצ'ו מרקס (הצלחתי למצוא את הוגה המשפט המקורי, עכשיו צריך למצוא את זה שיביא לי פרס פוליצר על מציאת האדם הזה) אמר פעם: "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחוריה אשתו". חלק מקהל הנשים שקוראות את הטור הזה בטח מצחקקות ולוקחות את המשפט כמובן מאליו, בטענה – לא בטוח שמופרכת, דרך אגב - שרוב הגברים הם בוגדים ואם הם לא בוגדים, הם סתם חארות.
אני בוחר להסתכל על העניין בצורה כזאת: לא משנה באיזו דרך יבחר גבר לחיות את חייו, הוא תמיד יזדקק לחברה תומכת. והיי, אם יוכל להשיג עוד אחת שתעזור, גם אם לא בצורה החוקית ביותר, אדרבה.
חלקכן בטח קופצות ממקומכן במחשבה שאנחנו לוקחים אתכן כמובן מאליכן, שלא באמת אכפת לנו, אבל תהיו בטוחות שזה לגמרי ההיפך. כל אדם שמח להיות נאהב, אבל באותה מידה הוא רוצה גם לאהוב. אותם רגעים שלווים בהם יושבים ביחד ומדברים - סתם מדברים - במשך שעות ארוכות. אותם רגעים בהם אתה עומל יום שלם על איזו תוכנית מארץ עוץ בה אתה הופך חצי עולם בשביל אותו רגע קצרצר שהיא מבחינה בכל וחיוך גדול מאוזן לאוזן עולה על פניה. זאת הרגשה שלא ניתן לתאר. בין היתר לא ניתן לתאר אותה כי אני תקוע בבסיס שלי 21 יום.
רק בגלל הרגעים הללו – או הזכרון של הרגעים הללו - זה כל כך קשה. קשה להתרחק מהאדם הזה שאתה אוהב למשך שבועיים, שלושה שבועות, כשצריך אז גם חודש ואולי אף יותר. שלא לדבר על זה שאם לא מצאת אותה בסוף שבוע, יעבור עוד חודש עד שתקבל הזדמנות למצוא אותן שוב.
אני התגייסתי לקרבי. בתחילה לא מבחירה, אך לאחר מכן שמחתי על זה. בחרתי את המקום אליו הגעתי ושמחתי על ההזדמנות שניתנה לי. ידעתי שלא יהיה קל, והמעט שעבר עד עכשיו גם הוא לא היה פשוט. אבל נדמה שלא משנה כמה אנסה לדמיין או לשנות את המצב, כמה קבע אחתום או כמה מהר ארוץ אל עבר האזרחות הגדולה – אני תמיד אתגעגע. תמיד אשמח להיות לצד זו שכרגע לא קיימת, אבל בעתיד אתן לה את כל עולמי.
כפי שבוודאי יכולתם לנחש, שמו האמיתי של הכותב אינו ד', והוא שמור במערכת מטעמי בטחון שדה
>> אהבתם? קראו גם את טורו הראשון של ד'
