רחוב החלוצים, 18 בספטמבר 2012
לא מומחית נדל"ן ואין בידי שום נתונים מוסמכים, אפשר גם שזה לגמרי מקרי, אבל זו עובדה: ביום שוטטות אחד, 18 בספטמבר 2012, נתקלתי ברחובות שלנו ב-21 חנויות שמחפשות חיים חדשים. זה מריח לא טוב, גם אם חלק מהעסקים רק עוברים למקום אחר, כפי שאפשר ללמוד מההודעות שנתלו על מעט מחלונות הראווה.
רחוב בן עטר, 3 ביולי 2012
אסור ליפול בפח. שום שושנה לא פורחת אצלנו בגינה. לא בראש השנה ולא באחריתה.
רחוב רענן, 11 במאי 2012
אם לא די לנו, בימים הנוראיים האלה, מהגזענות האכזרית, אלימות המשטרה, רדיפת הפליטים, תאוות הבצע, איומי התקיפה באיראן ושאר המחלות הקשות, ברחובות שלנו יש חתרן אחד בלתי נלאה שיורה חיצי רעל. מזכיר באלף צורות, ומכל פינה, את מה שצריך לחיות בשבילו, אבל אצלנו אסור.
רחוב מטלון, 3 במאי 2012
כלי התקשורת אוהבים תופעות. אז הנה אחת מיוחדת במינה: קולבים. הרחובות שלנו מלאים בקולבים.
רחוב הרצל, 10 במאי 2012
2. רחוב פלורנטין
18 בספטמבר 2011
11 במאי 2012
3. סמטת חצרים
30 בספטמבר 2011
4 במאי 2012
4. רחוב המשביר
30 בספטמבר 2011
14 במרץ 2012
5. רחוב אברבנאל
25 באפריל 2012
2 ביולי 2012
6. רחוב נחלת בנימין
6 במאי 2012
3 ביולי 2012
7. רחוב הרצל
2 באוקטובר 2011
13 במאי 2012
8. רחוב מרכולת
5 באוקטובר 2011
21 במאי 2012
9. רחוב הש"ך
10 באוקטובר 2011
7 ביוני 2012
10. רחוב נחלת בנימין
7 באוקטובר 2011
13 במאי 2012
ולא רואים את הסוף.
רחוב מסילת וולפסון, 24 במרץ 2012
פרקליט המדינה הבא לא יגיע כנראה מהרחובות שלנו, אבל יחסית לתדמית המטונפת שלהם, לא להאמין כמה מטאטאים אפשר למצוא בהם. המון. בכל פינה.
סמטת בר יוחאי, 10 באוקטובר 2011
גם אם כלי התקשורת היו מחפשים, הם לא היו מוצאים ברחובות שלנו פרטנר להתלהבות הגדולה מהוונטילטור הענק שהוצב השבוע בכיכר רבין. קודם כל, כי הגודל לא קובע. חוץ מזה, אנחנו לא צריכים שראש העירייה יבוא לעשות עלינו רוח. אצלנו ונטילטורים הם דרך חיים.
12 באוקטובר 2011
קצת לפני שהאחים ג'רסי הורידו את התריס על חנות הפיצוחים הנפלאה שלהם בפעם האחרונה, מתישהו בספטמבר 2011, העזתי לשאול אותם למה. האחים אמרו שהתעייפו. הם סיפרו שאחד מהם הצטרף לחנות של אבא מיד כשהשתחרר מהצבא והשני קצת יותר מאוחר. בהתחשב בעובדה שלפחות על פי המראה שניהם עברו מזמן את גיל היציאה לגמלאות, אפשר להבין שהם קלו ומכרו פיצוחים באותו המקום יותר מחמישים שנה. ואבא שלהם היה שם קודם. אבל העייפות הכריעה, התריס ירד לנצח ובשביל לפצח צריך ללכת עכשיו עד רחוב לווינסקי.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
