פונים אל הלב, כמו מנסים לקרוא תיגר על הניכור האורבני, הרחובות שלנו מציעים לעוברים ושבים חדי עין וידויים וסיפורים אישיים. ומרביתם אפילו בכתב יד.
הרחובות שלנו, הסוערים בדרך כלל, לא מיהרו להתקומם נגד "עמוד ענן" במהלך ימי הלחימה. אחרי שבא השקט, צץ הצ'ילי:
במהלך השבוע, נראה שמישהו שיקשק, אם red מכוון לצבע אדום:
אחד ציין:
אחר כבר מזמן ביקש:
אחד התחכם בכחול על כחול:
ואחר שאל:
אנמי יחסית ל:
או ל:
על פי מצבן של הכתובות, ברור שמרביתן נכתבו כבר מזמן ומתוך כעס אחר.
אין לי מושג איך קרה שדווקא לטבעונים ברחובות שלנו יש ג'ורה במקום פה.
חודש וחצי אחרי שהסתיים הריצוף המשדרג של שדרות וושינגטון, נזכר מי ששכח, שרווחת התושבים עדיין לא שלמה, וביום חמישי, 1 בנובמבר, הרימו הפועלים שוב את המרצפות והציבו שולחנות בטון:
אחר הצהריים השלימו את העבודה:
כמו גם את הסרת לוח המודעות השכונתי הקטן:
פח הכלבים החדש שקודם נתקע ממש בחלון ראווה,הועבר למקום הולם יותר:
בקצב הזה, העבודות שהחלו לפני כשמונה חודשים יסתיימו מתישהו, אם כי ברור שלא באוגוסט:
בניין הרוס, בורות עמוקים, ערימות עפר, מנופים, כלי עבודה, צינורות ארוכים, תמרורים נופלים, פריצה לחנות חיות המחמד. יממה לא רגועה ברחובות שלנו
בבוקר יום רביעי, 24 באוקטובר 2012, הבניין ברחוב הרצל 47 היה מחוסל. כמעט היסטוריה. זה לא שהוא היה יפה במיוחד:
אך הריסתו מסמנת עוד רעש, עוד אבק ועוד וי ברשימת הכיבושים של כרישי הנדל"ן.
אפילו בהשלכת מכשירי טלוויזיה, הרחובות שלנו מעודדים סגנונות אישיים.
לידיד אחד היתה פעם טישירט עם כתובת סקסית: Have some fun between your legs. רק שלידה היה ציור של אופניים. שנים חיפשתי סיבה להזכיר את הטישירט הזו, והנה נמצאה לי. רק שלא בטוח שלכיף הזה התכוונה החולצה:
ניילון. ניילון. המון אנשים ברחובות שלנו מכסים את מושבי האופניים בשקיות ניילון. קשה להבין מדוע. אם יורד גשם, הניילון נרטב. אם ציפור מטילה את צרכיה, הניילון מתלכלך.
הפעם סיפורון אישי: בשנת 68', כן, במאה הקודמת, סוכות לא היה עדיין חג של פסטיבלים, ובשכונה הצעירה והצנועה שלנו ברמת השרון נערכה תחרות הסוכה היפה. למשפחות הזוכות הוענק פרס: אלבום הניצחון במלחמת ששת הימים. היו זמנים. היו נצחונות. היום כבר אין. לא זה ולא זה. אבל קישוטים לא חסרים, לפחות לא ברחובות שלנו.
קשה לומר שחילופי הנאומים הישראלי-איראני באו"ם חוללו ברחובות שלנו התרגשות. כשזה מגיע לקווים אדומים, אנחנו פירורים:
או דוחות חניה:
האיום הגרעיני מרחף ברחובות שלנו במינון נמוך. תיבת דואר אחת ערה ומתריעה:
ניסיונות אחרים לעסוק בנושא, ולו ברמז, נמחו. ועל פי מקורות זרים, נציגי השלטונות הם שמרחו את הסיד.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.