הפרנציפ של הימים הנוראים המתרגשים עלינו די פשוט. מכיוון ש:
אנחנו מקבלים הזדמנות למרק את היחסים עם המקום:
ככה שאחרי כיפור, לקראת הכיף של סוכות, אפשר יהיה לחוש:
מכיוון שמירוק המצפון אינו דבר פשוט, היהודים המציאו מנהג יפה:
"תשליך" קוראים לו.
הקירבה לאיצטדיון בלומפילד הופכת את הרחובות שלנו לסוג של נייר לקמוס בכל הנוגע לאהדת כדורגל.
"מישהי פעם אמרה לי", כותבת רוני עוזיאל באתר עשר פלוס, "שאם אני רוצה להכריע בנוגע לאישיות של בן אדם, אני צריכה קודם כל להסתכל על הנעליים שלו, ככה אדע מי הוא. ואני מסכימה איתה". גם אני. וזה כנראה נכון גם כשמדובר בשכונה, או לפחות ברחובות שלנו.
אם הרחובות שלנו היו הבורסה, אז הכותרות כבר היו זועקות: "יולי השחור". אבל הם לא. נכון, לכולם חם. נפל תמרור, מה קרה? נפל עוד תמרור. אבל כמה יכולים ליפול בשכונה אחת בחודש אחד? ואם לאיש זה לא מזיז, אז אולי אפשר לוותר עליהם בכלל.
לפעמים הרחוב הוא יותר מעיתון. אלמלא הייתי מכורה לגרפיטי, כנראה שלא הייתי שומעת על לובנה מוניר חנש:
הדיווח החדשותי אודותיה, ב-23 בינואר השנה, יום לאחר הבחירות לכנסת, היה קצר ולקוני:
"צעירה פלסטינית נפצעה היום קשה מירי כוחות הביטחון בכפר אל-ערוב... הכוחות ירו לעברה במהלך התפרעות שבה מפגינים פלסטינים השליכו לעברם בקבוקי תבערה ואבנים... עדי ראייה פלסטינים מסרו כי שני חיילים ירדו ממכונית אזרחית לבנה מסוג טויוטה, שנסעה על הציר הראשי בכניסה למחנה הפליטים אל-ערוב, ופתחו באש אל עבר קבוצת אזרחים שעמדה בסמוך.
אין גבול לאהבת החתולים ברחובות שלנו. אצלנו, כשחתול נעלם הוא לוקח איתו לא רק את תשע הנשמות שלו, אלא גם את נשמתו הכואבת של בעליו:
חתול/ה שהולך לאיבוד לעולם לא יידע מה עובר על בעליו. אם היה יודע לקרוא, היה יכול ללמוד על סערת הרגשות, לא רק מהתחנונים קורעי הלב, אלא גם מקווי ההדגשה, סימני הקריאה וסימני השאלה במודעות החיפוש התלויות בכל פינה:
אולי היה משגיח גם בהבדלי הגרסאות על נסיבות היעלמותו, או לומד שיש עוד מאיה בשכונה:
לחתולים, מתברר, כבר לא קוראים מיצי וקיצי.
למרות שרבים מהרחובות שלנו נקראים על שמם של אוחזים בעט, ולמרות שרבים אצלנו נגועים בחיידק הכתיבה (בעיקר על קירות), ולמרות שיש לנו בלי סוף משוררים עממיים, ספרים, חייבים להודות, הם לא הצד החזק של הרחובות שלנו. אך אם ספסל ומדרכה יכולים להיחשב מדף, אפשר להתנחם: גם לנו יש ספריה. ספריה קטנה ועצובה:
מה זה?
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.