למרות שרבים מהרחובות שלנו נקראים על שמם של אוחזים בעט, ולמרות שרבים אצלנו נגועים בחיידק הכתיבה (בעיקר על קירות), ולמרות שיש לנו בלי סוף משוררים עממיים, ספרים, חייבים להודות, הם לא הצד החזק של הרחובות שלנו. אך אם ספסל ומדרכה יכולים להיחשב מדף, אפשר להתנחם: גם לנו יש ספריה. ספריה קטנה ועצובה:
מה זה? זה זה:
ולילה אחד היה גם זה:
מצבם של ספרי הקודש לא יותר טוב:
אך חמור מכל מצבה של האנציקלופדיה העברית. אפילו העובדה שאביו של ראש הממשלה נמנה עם עורכיה לא מצילה אותה מלהפוך לעוד הומלס ברחובות שלנו:
ספריה קטנה ועצובה יש לנו, אבל היא מציעה, בדיוק כמו אחיותיה הגדולות והמפוארות, פינות דפדוף; עיתונים יומיים, כתבי עת מזדמנים ומדריכים שימושיים:
אם אלה לא מספקים, בעת האחרונה תמרורי הדרכים הופכים אצלנו לסיפורים קצרים, שלא לומר נובלות:
צריך לומר את האמת: הבעיה איננה שלנו בלבד. מרגע שהחלו להתייחס לפרינט (עיתונים וספרים) רק כפלטפורמה, כמארז מילים, שאותן ניתן לשגר אל הקוראים גם בתצורות אחרות, גורלם של עיתונים וספרים נגזר. אבל ברחובות שלנו לא ממהרים להיפרד. כבודו של הפרינט נשמר, אם כי בגרסה שונה; רחבה אפילו יותר מברודשיט:
מקרוב אפשר ממש לקרוא:
אם כך, מעתה אפשר לומר: "כתבו עלי בכורסה" או "בחולצה". זה יפה, עיתוני נשים לא מקופחים אצלנו:
גם לספרים שמור עדיין מקום של כבוד בסלון:
ובשביל לעשות רושם טוב על האורחים, אפשר גם הפוך:
ואם הפוך, אז עד הסוף. אצלנו היד על הדופק, אז גם לאפליקציה דיגיטלית עושים כבוד. אבל אנלוגי: