אף אחד לא רוצה להיתקל בעורכת אופנה בנסיבות לא מתוכננות וללא התרעה, בעיקר לא כשהוא נתפס בחולצת "עד מתי אוגוסט 2001" החרושה שלו. אבל גם אם יהיה לנו מספיק זמן להתכונן מראש, רוב הסיכויים שפוביית משטרת האופנה תשתלט עלינו, ומכאן קצרה הדרך לבחירות אופנתיות מהזן הגרוע ביותר.
מדוע אנשים כל כך פוחדים מאופנה? מה כל כך מאיים במפגש עם אדם שמישהו-כלשהו קבע שיש לו "תו תקן" אופנתי? איך קרה שכולם חוששים להיתפש כנטולי סטייל?
עוד אופנה ותאונות אחרות
לפני כמה חודשים, במפגש סגור עם עיתונאי אופנה באחד מחדרי הישיבות המהודרים של גוגל ישראל, קיבלה את פנינו אחת המנהלות הבכירות בחיוך נבוך. היא סקרה אותנו בחשש, ובחרה לפתוח את הפרזנטציה שהכינה בווידוי גלוי לב: "אני עובדת בגוגל כבר שמונה שנים", אמרה, "העברתי אינסוף הרצאות בפני כל סוג של קהל, גם חיילים וגם פרופסורים, אבל מעולם לא התרגשתי כמו לפני המפגש הזה ואף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן להתלבש בבוקר. אני מאוד אוהבת אופנה, אבל לכם זה בטח לא נראה כך".
היא צדקה. מה שאנחנו ראינו היה בעיקר מאמץ מיותר שניכר בבגדיה. היא לבשה ג'ינס בגוון בהיר וחולצת שיפון דקיקה לבנה, שאומנם גובתה בגופייה תחתונה שתמנע שקיפות, אבל זו הסגירה את חששותיה יותר מאשר כיסתה טפח או שניים.
הבגדים הם אנחנו
חולצת השיפון של גברת גוגל אמרה כמעט הכול. היא ניסתה להכריז "בכלל לא התאמצתי. זרקתי על עצמי משהו קליל שעמד על המדף, והנה אני גם טרנדית וגם חגיגית", אבל היה ברור אפילו לה שהקהל הנכבד שהיא מארחת היום רואה לה הכול – גם את ההשתדלות, וגם את החרדות, וגם את כל מה שהיא רצתה להסתיר.
יש משהו חושפני, על גבול הפורנוגרפי, בבגדים שאנחנו לובשים, או בצורה שבה אנחנו לובשים אותם. באופן כמעט אבסורדי, אותם הפריטים שנועדו לכסות אותנו, לחצוץ בין העירום שלנו לבין העולם, ולתת לנו מסתור אישי, פרקטי ובטוח - הם אלה שחושפים אותנו לעיני כל, מפשיטים אותנו מול הזולת.
לא צריך לעסוק באופנה כדי להבין שהבגדים שלנו הם מי שאנחנו: התרבות, הבית, העיסוק, השיוך החברתי והכלכלי, האני הפנימי על שלל מעלותיו וחולשותיו. מה שאתה לובש, או איך שאתה מתלבש, הם מי שאתה. לחלוטין. כן, גם כשאתה מנסה להיראות כמו מישהו אחר.
לא מפתיע, אם כך, שאנחנו כל כך פוחדים מפני מי שיכול במבט אחד מהיר לקרוא אותנו כמו ספר פתוח, כמו מסמך קורות חיים, ולשפוט אותנו בלי חנינה. כאילו הטי-שירט שלנו צועקת "כאן קבור הסטייל שלי, והוא לא משהו לכתוב עליו בעיתון".
סביב החרדה החברתית המאוד בסיסית הזו בנתה החברה המערבית תעשיית ענק: יצרנים ומעצבי אופנה, דוגמניות, סטייליסטים, צלמים, מאפרים, מעצבי שיער, יח"צנים וגם עיתונאים – כולם ברגים במנגנון שכפול אדיר, שנועד להעצים ולשעתק את הפחד האנושי מפני סרגל הסטייל הדמיוני, באופן שלא משאיר שום סיכוי להגיע אי פעם לערכים הגבוהים בו. כך, לעולם לא יוכל אדם "מן היישוב", וסליחה על הקלישאה, לעמוד בסטנדרט הנשגב שהוא מייצר.
מעגל האבסורד
תעשיית האופנה היתה, ותמיד תהיה, מועדון סגור ואקסקלוסיבי, שלא באמת רוצה אתכם בתור חברים. 'כרטיס המועדון' אולי יעניק לכם 'הנחה', אבל אין סיכוי שיעזור לכם להבין מי נגד מי, ומה הם באמת כללי המשחק. המגזינים תמיד יציגו צילומים שהם פנטזיה נחשקת אבל בלתי מושגת, הקולקציות של המעצבים לנצח ינסחו טרנדים וחוקים חדשים מדי עונה, והביקורת של בעלי הטורים על סלבס שכשלו בלבושם לעולם תהיה משתלחת וזדונית. זה המנגנון שמשמר לנצח את מעגל האבסורד הפנימי, כמנסה לומר: כך יראו וכך ייראו.
דרך סוכניו הנמרצים, עולם האופנה שולח מסר ברור ועקבי, והאמת שגם די מבהיל: אם אתה לא 'בסטייל' אתה לא קיים, ובשביל להיות 'בסטייל' אתה צריך להשתעבד לעריצות, להפנים מגמות, להנהן להנחיות, לצרוך, לבזבז וכל הזמן להמשיך לקנות את המראה החדש, שברגע הבא כבר יהיה פאסה ויוחלף במראה האולטרה-מגה-לוהט-בוער-עדכני-נכון-לרגע-זה-ולא-דקה-אחת-יותר. עד הרגע הבא.
אנה בכוח
בפתיחת הסרט הדוקומנטרי "ספטמבר אישו", שצולם במערכת המגזין האמריקאי ווג (ובהשאלה, התנ"ך של האופנה), קובעת העורכת אנה ווינטור (ובהשאלה, אלוהים) שאנשים פוחדים מאופנה כי היא גורמת להם להרגיש ממודרים, מחוץ לקבוצה של ה'קולים', וכתוצאה מכך הם מפתחים לעג כלפי האופנה וכלפי האנשים שנוהים אחריה. "אבל", אומרת ווינטור, "אם את אוהבת ללבוש שמלה יפה של קרולינה הררה, או מכנסי ג'ינס כחולים של ג'יי בראנד, במקום בייסיק מ-K-Mart - זה לא אומר שאת אדם טיפש".
ווינטור צודקת. יש הרבה עומק מאחורי הבחירות של כל אדם בענייני לבוש. חיים שלמים מסתתרים בארון הפרטי של כל אחד. אבל מה שווינטור בחרה לא לספר לכם, זה שהיא עצמה הנאשמת מספר אחת במעגל האבסורד הזה. היא, ומעטים אחרים לצדה, האחראית המרכזית לכך שהפחד הקמאי הזה לעולם לא ימוגר. וגילוי נאות: כן, גם אני ומערכת האופנה שלי עווינו, פשענו, חטאנו.
במילים אחרות, אנשים פוחדים מאופנה כי ללא הפחד - אין אופנה.
הפחד שלנו הוא היד שמנענעת את עריסת התעשייה, השמן היצוק בין גלגלי השיניים של מכונות הטקסטיל, הפד של עכבר הפוטושופ, השפיץ בעפרונות האיור של המעצבים. הפחד שלנו מוליך דוגמניות על מסלולים, כוכבות על שטיחים אדומים, ויותר מכול דבר אחר - מצלצל כמו מכונות מזל בקופות הרושמות בבוטיקים.
כי אם לא תפחדו, למה שתִקְנוּ?
