מעצבת האופנה לוסי דוד בורחת מהגדרות. הרצון העיתונאי, שלא לומר ישראלי, למקם אותה תחת הגדרה צרה ותבניתית, נידון לכישלון ככל שהשיחה איתה מתארכת. בניגוד למעצבי אופנה אחרים בני דורה שהתמקצעו לאורך השנים בז'אנר ספציפי ובנו לעצמם שם בתחומם, דוד מג'נגלת בין עיצוב טקסטיל לעיצוב שמלות כלה, בין קז'ואל מתוחכם לקולאז'ים אמנותיים, בין עבודות יד סיזיפיות שהיא משלבת בעיצוביה למניפולציות צילומיות שהיא מייצרת בסטודיו שבביתה במושב כפר הנגיד בשפלה.
עוד בערוץ האופנה
- האוסקר של האופנה: מעצבים מאושרים והילרי קלינטון אחת
- קולקציית הביכורים שלי: המעצבים המבטיחים של 2013
- רות דיין פותחת את הארון: "אני לובשת אותם בגדים כבר 50 שנה"
מאז סיימה את לימודיה בשנקר בשנת 2001, סללה דוד, 38, את דרכה בתעשיית האופנה המקומית כמעצבת מוערכת. היא מתפרנסת מהוראה אקדמית של אופנה בשנקר ומעיצוב שמלות כלה באופן אישי בסגנון וינטג' היפר-קולי מתוך סטודיו הממוקם בביתה, אליו עברה לפני כשנה יחד עם בעלה רמי סיבוני. לשניים בת, אמילי, בת כחצי שנה. המהפך בחייה של דוד הוביל גם לשינוי באופן עבודתה. היא סגרה את הסטודיו שהחזיקה ביפו ועברה לעבודה בביתה שבמושב. "את רמי הכרתי לפני כשנתיים בדיוק בערב שבועות. הלכתי לתקן את האופנוע, וכמו בסדרה 'אהבה זה כואב', התאהבתי במוסכניק שלי", היא מספרת. "רמי הוא גבר-גבר, כמו שאני אוהבת. הדבר האחרון שהאמנתי זה שהחיים יובילו אותי להיות נשואה עם ילדה במושב".
עד היום סירבה דוד להתייחס לפרשה. לראשונה היא מספרת ל-Xnet כי "ידעתי מראש שאני נכנסת למקום לא נקי. היתה שם 'באד קארמה'. עובש מתחת לשטיח. משהו שם עם אושידה נגמר רע, ואני לא טיפוס של תככים ומריבות. ניסיתי לבוא בטוב. אין לי שום דבר נגד ריבה, ומעולם לא נפגשנו. תמיד עצוב למצוא אנשים שבנו אימפריות אופנתיות ולבסוף מצאו את עצמם מחוץ לעסק. זה קצת כמו מה שקרה לדודו גבריאלי עם כאוס – אתה מכניס אנשים לעסק כי אתה רוצה לגדול, ולבסוף מוצא את דרכך החוצה".
כבר היו אז דיבורים על קשיים שאליהם נקלע המותג. לא חשדת?"אחרי חצי שנה במותג, הבנתי שהעסק מסריח. אנשים הגיעו לבקש כספים, עובדות לא קיבלו פנסיה והחובות רק נצברו. עד היום הם חייבים לי כספים. אני יודעת שהתיק נמצא בכונס נכסים. אבל האמת, אין לי כוח לזה, לכל הבירוקרטיה ובתי המשפט, ולכן ויתרתי על הכסף ואפילו לא תבעתי אותם".
"לא היה כסף לקנות בדים חדשים, אז האתגר היה להשתמש בבדים הקיימים. לקחתי שמלות ישנות של אושידה, פירקתי אותן ועשיתי מהן עיצובים חדשים. אני זוכרת שכשנכנסתי לשם היו מחוכים מהחזה ועד המותניים. מחוכים מאוד שנואים עליי, וכאישה אני לא מבינה איך אפשר לשבת עם מחוך. אחרי שראיתי כלה נכנסת לרכב ויושבת חצי עקומה כל הנסיעה, או סימנים כחולים על הגוף, החלטתי להפסיק את קו המחוכים בעסק, ושילבתי מחוכים קטנים וקצרים בסגנון הקליפ Like a Virgin של מדונה. אני באמת לא מבינה למה נשים צריכות לסבול כל כך. אפשר להיות יפה גם בלי מחוכים".
הרבה גבות הורמו כשפנית לעצב לאושידה. ממעצבת סריגים ייחודית היה נראה מהצד שבחרת ללכת לתחום השמלות, כי שם הכסף הגדול. כאילו ויתרת לעצמך. אני צודק?"זה לא סוד שהכסף הגדול נמצא בכלות. לעשות קז'ואל בארץ לא משתלם, אם יש לך חנות או לא. בזמנו עוד היה שוק מעצבי העיר, ואם נשארה לך סחורה בסוף עונה עוד יכולת להיפטר ממנה. היום גם את זה אין. ואם אתה נניח גם מוכר ברזילי, ומכרתי שם טוב מאוד, אז המכפלה היא שלוש. ואתה אומר, בשביל מה אני עובד וקורע את התחת? בשביל להתגלגל? בשורה התחתונה: לעצב קז'ואל בישראל זה לא משתלם ואני גם מבינה למה. היום ללקוח משתלם יותר ללכת לזארה ולקנות שמלה חמודה ב-150 שקל לעונה אחת".
"ניסיתי לעשות טקסטיל בארץ, אבל זה בלתי אפשרי. עשיתי קולקציה של סריגים עם צביעות ידניות, שהשקתי בתערוכת האופנה Bread & Butter, אבל לא הצלחתי לעמוד בייצור. קיבלתי הזמנות גדולות, אבל מכיוון שעשיתי את כל הפריטים בעבודת יד, לא הצלחתי להכשיר אנשים לעשות אותם וההזמנות התבטלו. שמע, זה שיברון לב. אחת הבעיות המרכזיות שמעצב בישראל מתמודד איתן היא שלב הניהול והייצור. כי כשאתה מעצב, אתה צריך לעשות הכול: לעצב, לנהל, ואם יש לך עבודות יד – אז גם אותן. ולרוץ אחרי חנויות בשביל כסף. תמיד אני רואה את ויוי בלאיש כמודל הצלחה, כי כולם צריכים לעבור דרך המנהל של ויוי, והוא יכול להתפנות לעיצוב בלבד. אני בטוחה שויוי לא היה מגיע לרמות שלו היום אם לא היה לצדו מנהל שיסייע לו".
עדיין, יכולת למנף את הפרסום שלך מ"פרויקט מסלול", כפי שעשו אלון ליבנה ויואב מאיר."בחרתי לא למנף את זה. לא ללכת לאירועים יחצניים, פתיחות, סגירות. אלון כיוון מראש לאן הוא רוצה להגיע. גם בכתבות וראיונות שהתפרסמו איתו אז, הוא כיוון לפרסום. כבר אז הוא ידע שלקוחות אוהבים להגיע למעצב שהם מכירים – זה היה צעד מאוד חכם שלו. אני ישר משם הלכתי לאושידה, כי הם גם רצו מישהו שהם מכירים. אני בחרתי לא לקחת את זה למקום הזה. בדיוק בתקופה הזאת, על אף שסירבתי לדבר על זה אז, אבא שלי היה מאוד מאוד חולה. הוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן. זה כמו שאתה טורק דלת מאחורייך. זה מה שעשיתי אחרי 'פרויקט מסלול'. אבל בסופו של דבר, זאת היתה חוויה".
