"כיצד החלה משכית? אל תשאל, צרות לא חסרו אף פעם" (רות דיין, 1961, עיתון דבר)
בשנת 1949 נמצאה מדינת ישראל הצעירה בתחילתה של מדיניות הקיצוב שהנהיג שר התעשייה והמסחר פנחס ספיר. עליית היהודים ממדינות ערב ומזרח אירופה נמצאה בשיאה, "הבעיה" הפלסטינית עדיין מודחקת ומצבה הכלכלי של המדינה בת השנה לוט בערפל. באחד מביקוריה במושב כפר אוריה שבפרוזדור ירושלים, מגיעה רות דיין, אז מדריכת עולים של משרד העבודה, ללמד את העולים החדשים חקלאות ביתית. כך, חשבו פקידי המשרד, יילמדו העולים כיצד לגדל ירקות למחייתם באדמת המקום.
אולם מגיפת עכברים שפקדה את המקום פגעה בגידולים החקלאיים. בביקורה באחד הימים, נחשפה דיין לרקמות המסורתיות מבולגריה של נשות כפר אוריה וגמלה בלבה החלטה: אם אין ירקות – נעשה רקמות. היא החלה לפתח סדנאות לעבודות יד בקרב נשות המקום וביישובי עולים נוספים. כך נולדה חברת "אשת חיל" (שם שניתן לה על ידי משה דיין, בעלה לשעבר של רות), שלימים תיקרא "משכית – חברה לפיתוח תעשיית בית".
עוד בערוץ האופנה
הערב (שלישי), 64 שנה מאוחר יותר, תקבל הגב' רות דיין בת ה-96 פרס מפעל חיים מידי פרופ' יולי תמיר, נשיאת בית הספר הגבוה לעיצוב והנדסה שנקר. הפרס יוענק לדיין על "החזון, הנחישות ורוח העשייה, אשר עיצבו במידה רבה את עולם האופנה הישראלי כפי שמוכר לנו היום", כפי שנכתב בהודעה לעיתונות. "תרומתה הנדיבה של דיין סייעה לפיתוח ארכיון הטקסטיל והאופנה בשנקר, המשמש כמרכז יחיד מסוגו בישראל לשימור וחקר התחום". בטקס שייערך הערב בבית השגריר האיטלקי ברמת גן, פרנצ'סקו מריה טאלו, יינתן פרס מפעל חיים גם לתעשיין דב לאוטמן שהקים את חברת דלתא ותואר עמיתי כבוד לאיש העסקים רוני דואק ובני הזוג אתי וגבי רוטר מחברת קסטרו.
לרגל הענקת הפרס התארח Xnet באופן בלעדי בביתה ובארונה של רות דיין שבתוכנית ל' בתל אביב. מאחורי כל ציור, פסל, מאפרה או פיסת טקסטיל מסתתר סיפור שלם הקשור לחייה הפעלתניים. אין ספק, סיפורה של דיין ארוג כחוט השני בהיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה ועד היום. דיין היא אשתו לשעבר של הרמטכ"ל ושר הביטחון המנוח משה דיין, ואם ליעל, אודי ואסי דיין. לא בכדי היא נחשבת לאם השושלת הדיינית, משפחת קנדי הישראלית, שסיפקה לנו אינספור יצירות אמנות, מיתוסים מקומיים, דרמות תקשורתיות, סרטים מופלאים ואייטמים עסיסיים במדורי הרכילות. בגיל 96 דיין ממשיכה בפעילותה הפילנתרופית ובעבודה עם נשים בדואיות מאזור שגב שלום שבנגב ובדרום הר חברון.
ארון הבגדים של דיין מורכב מפריטי עבר של משכית, עליהם היא שומרת, לצד חליפות ושמלות שנתפרו עבורה במיוחד על ידי המעצב ג'רי מליץ. חלק גדול מפריטי האופנה האלמותיים של משכית נתרמו על ידי דיין לארכיון התלבושות של שנקר, שם הם נשמרים בתנאים אופטימליים. "אני לובשת אותם הבגדים כבר 50 שנה", היא צוחקת, "ובעיקר את הבגדים שג'רי תפר לי. יש לי עוד מספר שמלות של משכית בארון, שמלות יום שאני אוהבת ללבוש ושומרות על איכותן כבר למעלה מ-60 שנה". על ההחלטה להעביר חלק גדול מהארון שלה לארכיון שנקר היא אומרת: "אני כבר לא נוסעת לחו"ל כמו פעם, ואני לא צריכה בגדים מפוארים שישרתו אותי. אז החלטתי למסור אותם לארכיון, כדי שסטודנטים לאופנה יזכו ליהנות מהם".
למרות שהיא מקבלת הערב פרס מפעל חיים על פועלה במשכית, דיין אינה טיפוס נוסטלגי ומתרפק. עם זאת, היא שמחה לדבר על תחייתו של המותג, עליו מופקדת כיום המעצבת הצעירה שרון טל, שבשנה הקרובה צפויה להוציא את הקולקציה הראשונה של משכית המחודש, ומספרת כי היא מאמינה בתחייתו המחודשת. הפורמט החדש טרם ידוע לה. יש לזכור כי עד סגירתה של משכית בשנת 1994, ובעיקר עד שנות ה-70 המאוחרות, היה המותג ליצור נדיר בתעשיית האופנה הישראלית והבינלאומית, בעיקר כיוון שנולד מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך צורך בבגדים או תמות עיצוביות.
בבסיס הרעיון המרכזי של המותג הושמה מטרה אחת: יצירת מקורות פרנסה לעולים החדשים שעלו ארצה מארצות מזרח אירופה וערב, תוך שימוש בעבודות היד שהביאו עמם מהגולה: התכשיט התימני, הרקמה הבולגרית, השטיחים הפרסיים והלוביים – כולם שולבו בעבודה העברית החדשה. לאחר מלחמת 67', יצאה דיין לבית לחם, לבית ג'אלה, לעזה ולשכם, שם איתרה את הרוקמות הערביות המקומיות, שייצרו עבודות יד למשכית אשר שולבו מאוחר יותר בבגדים שיצרו המעצבים הישראלים.
סיפורה של משכית הוא באופן כזה או אחר גם סיפורה של החברה הישראלית, שמשתקפת בעיצובי הבגדים של משכית, באופן בו נלבשו, ולא פחות – בנשות החברה הגבוהה שרכשו והתהדרו בהם. השמלות שלפניכם, כולן מבית משכית, מספרות את סיפורה של האופנה הישראלית משנות ה-50 ועד שנות ה-80, בתוך גבולות של אותנטיות מקומית. במידה מסוימת, זהו גם סיפורה החלקי של רות דיין, כפי שבחרה לספר אותו השבוע.
פריטים אהובים מארונה של רות דיין
1. שמלת משי שחורה עם רקמה, 1970
"השמלה האהובה עליי, שפיני (לייטרסדורף, לשעבר המעצבת הראשית של משכית, א"י) עיצבה במיוחד עבורי. היא עשויה משי שחור מהודו, עם רקמת עזה ובית לחם. לאחר מלחמת ששת הימים, היו לנו מדריכות שעבדו עם נשים פלסטיניות. ההתמחות שלי היתה מה שנקרא היום 'נט וורקינג' – הייתי יודעת למצוא את האנשים הנכונים ולחבר ביניהם".
2. מעיל מדבר ארוך בצבע זית, 1960
"מעיל המדבר הוא קלאסיקה של משכית. האימרות נעשו על ידי ערבים מנצרת ובד הצמר, שמאוד מאפיין אותו, נארג במפעל האורגים של ג'ורג' קאשי. היה לו בית מלאכה מאוד גדול, עם נולים גדולים ברוחב של 1.40 מטר. המעיל הזה היה מאוד פופולארי. פיני נהגה להגיד שתמיד כדאי להחזיק אותו ברכב, כי אפשר פשוט לזרוק אותו על עצמך והוא כבר יעשה את כל העבודה".
3. שמלת טוויד משובצת בשחור-לבן, 1967
"זאת שמלה מאוד מיוחדת של משכית, שנארגה גם היא במפעל של קאשי, בדוגמה של האורגת נאורה ורשבסקי. השמלה היתה שייכת לאמי, רחל שוורץ, שהיתה הנהגת הראשונה במשפחה ותמיד חיפשה בגדים נוחים, כי היא היתה נוסעת מקריית שמונה ועד באר שבע. זאת באמת שמלה מאוד נוחה, עם מפתח אחורי וחגורת מתכת פנימית".
4. שמלת שחורה מצמר ארוג, 1980
"שמלה בגזרה מאוד נינוחה, עם פסי סאטן בשתי וערב. במשך שנים רבות לבשתי אותה לאירועים חברתיים בחו"ל, היום אני כבר מעדיפה דברים פשוטים יותר".
5. שמלת צמר לבנה עם רקמה בסגנון תימני, שנות ה-60
"אחת מהשמלות הראשונות שפיני עיצבה למשכית. היא נעשתה באריגת יד של צמר דק ואיכותי, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. הרקמה התימנית נעשתה על ידי רוקמות בחוט זהב שלא משחיר. לבשתי אותה פעמים רבות לאירועים מיוחדים".
רות דיין מספרת: פריטים איקוניים של משכית
1. שמלת כלה לבנה עם כפתורים לכל אורכה, 1972
"שמלה מבד אריג צמר עם חוטי לורקס, שנעשתה על ידי משפחת קאשי. מאחורי הבד הזה יש סיפור מיוחד מאוד: אלברט, בנו של קאשי, היה במשך שנים יד ימינו של אביו, וכשסיים את לימודי התיכון רצה להתקבל לקורס טיס. בזמנו עבדתי במשרד העבודה אצל גולדה מאיר, וג'ורג' התנה את המשך העבודה שלו עם משכית בכך שהבן שלו לא יתגייס לקורס טיס, כי הוא רוצה אותו קרוב לבית על מנת שיסייע לו לפתח את המפעל. בשנת 1956, כשהיה כבר סמל בצבא, הגיע אליי אלברט ואמר שהוא יוצא לסיני למבצע קדש ושהשאיר על הנול במפעל בד צמר לבן משולב בלורקס. הוא סיפר לי שאביו מאושפז בתל השומר וביקש שלא אספר לו כי הוא גויס למלחמה. ואז הוא הלך ולא חזר. לבד הזה קראנו סיני, על שם המקום בו נהרג אלברט".
2. שמלת חלוק סגולה עם רקמה, שנות ה-70
"שמלה עם רקמת בית ג'אלה שפלסטיניות ייצרו עבורנו לאחר מלחמת 67'. היה לנו קשר מאוד מיוחד עם הנשים מבית ג'אלה ועזה. הייתי נוסעת מדי שבוע לבקר אותן, ועד היום אני בקשרים חברתיים ומשפחתיים עם חלקן".
3. שמלה בדוגמת מעוינים, שנות ה-70
"השמלה הזאת נעשתה כולה בעבודת יד, על ידי נשים מכפרים ערביים מסביב לנצרת. באותה תקופה נתנו עבודה רבה לנשים מהכפרים הערביים. השמלה בנויה ממעוינים קטנים בחלק העליון, שהולכים וגדלים עד למטה. כל אישה היתה מקבלת שקית עם חוטים לצבעים של כל מעוין, ולאחר מכן מנהלת הסריגה של משכית היתה מחברת ביניהם. אני עדיין ממשיכה ללבוש ז'קט שנעשה מאותו חומר".
4. שמלה עם עיגולי סאטן בעיצובה של פיני לייטרסדורף, שנות ה-60
"זאת שמלה שפיני עיצבה. אני לא זוכרת אם זה היה למשכית או לא, אבל זאת אחת השמלות היפהפיות שלה. אילולא פיני, לא היתה משכית. אני חובבת אופנה, אני יודעת לסרוג ולרקום, אבל בלעדיה לא היינו מגיעים לגבהים אליהם הגיע המותג. מגיע לה את כל הכבוד של משכית. זה הכול היא".
