>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
שנת הלימודים האקדמית, שנפתחת בימים אלו במכללות העיצוב, טומנת בחובה לא מעט הבטחות, חלומות, תקוות ופחדים. לימודי עיצוב אופנה, כך ידוע, כוללים שעות מחקר רבות, ניסיונות מוצלחים יותר ופחות, רכישת כלים טכניים, ולבסוף – פרויקט גמר שאמור לשמש ככרטיס הביקור של הסטודנט בעולם המקצועי. אך למרות שלא קל להיות סטודנט מתחיל, גם החיים כמעצב אופנה עצמאי מלאים בקשיים ומאבקים, בעיקר בתקופה זו שבה עסקים רבים נמצאים בקשיים
ולא מעט מעצבים ומותגים סוגרים את חנויותיהם.
לרגל פתיחת שנת הלימודים, ארבעה מעצבי אופנה ישראלים חוזרים אל עבודות הגמר שיצרו ומספרים על הדרך הארוכה משולחן הלימודים אל עסק עצמאי – מה לקחו איתם מהשיעורים ומה העדיפו לשכוח, מי השפיע עליהם, ומה הקשר בין פרויקט הגמר שיצרו אז לסגנון הפריטים שהם מעצבים היום.
רונן חן
בוגר תואר בעיצוב אופנה בשנקר בשנת 1990, המחזיק כיום ברשת חנויות משגשגת המונה 18 סניפים בארץ ושתי חנויות בלונדון. בנוסף, הוא מציג בשואורומים ברחבי העולם, מוכר דרך האינטרנט ולאחרונה נכנס כשותף לחברת ייבוא נעלי סניקרס שעתידה לפתוח רשת חנויות.
פרויקט הגמר שלי: "בגדי יום העשויים עורות וזמש בשילוב בדי אורגנזה. הגזרות קונסטרוקטיביות, וחלקן ממש ממשיכות את הקו שלי היום. חלק מהבגדים היו ממש כמו ריבוע וחלקם היו בנויים ממקלעות עור. הפרויקט היה יפה ונשאר רלוונטי גם היום".
השיעור האהוב: "אהבתי את 'תולדות הלבוש' עם המרצה ערה לב, וגם שיעור בשיווק של איציק להב. באופן כללי, אהבתי הכול. לפני שנקר לא ידעתי כלום על עולם העיצוב, ושם הוא נגלה לראשונה בפניי".
השיעור השנוא: "כל מה שקשור לכימיה ושיעורי מעבדה. סבלתי שם נורא".
מורה לחיים: "נועה בר לב, שהיתה מקסימה עם טעם משובח וניואנסים מרגשים. היא היתה מדויקת וקלעה למטרה, למדתי ממנה לתכנן דברים מראש".
רגע לימודי בלתי נשכח: "בשנה א' עשינו קורס ראשון בנושא חצאיות. המורה עצרה את השיעור וקראה לכולם לבוא לשולחן שלי ולראות איך לא עושים גזרה. היא אמרה שאני חושב בדו ממד ומתקשה לתרגם לתלת ממד – הוספתי פרטים כמו כיסים בצידי הגזרה, מבלי לחשוב על הגוף שממלא את הבגד. באותו רגע נפל לי האסימון, והיום אני מאסטר בתחום".
למה ללמוד? "כדאי ללמוד. נכנסתי עם אפס ידע, לא ידעתי לעשות בגדים כלל. זו חוויה גדולה ומעשירה. למדנו כל כך הרבה תחומים, אינסוף אינפורמציה. אני בן אדם אחר לפני ואחרי שנקר".
פרויקט הגמר מול הקולקציה המסחרית: "יש קשר, רואים את החיבור להיום. לא ראיתי את פרויקט הגמר שלי עד לפני שנה כשעברתי דירה, והופתעתי. נתנו לנו דרור לבחור בנושא הפרויקט, ובאופן טבעי פניתי לגזרות ארכיטקטוניות, מונוכרומטיות וקונסטרוקציות. היום אני עושה קו מסחרי, אך באותה ראייה".
יוסי קצב
בוגר מחלקת האופנה של שנקר בשנת 1998, שמאז היה אחראי על הקמת קו בגדי הגברים של קסטרו ומאוחר יותר נסע לניו יורק ועבד במשך שנתיים כמעצב הראשי בחטיבת הגברים של DKNY. כשחזר לישראל עבד כמעצב ראשי בחטיבת הגברים של פוקס, ובשנת 2009 הקים את מותג בגדי הגברים Sketch.
פרויקט הגמר שלי: "פרויקט הגמר שלי היה בגדי גברים, היחיד במחזור. ההשראה היתה רגשות – הגבר החדש שמוכן לשחרר את רגשותיו. בתקופה ההיא שלט בארץ המראה המאצ'ואיסטי ולא היתה פתיחות לבגדי גברים, אבל בעולם התחילו לראות ניצוצות של מראה חדש לגבר. המראה שבחרתי היה רך עם שילוב של חומרים מעולם הנשים, בדים שקופים לצד בדים מעולם בגדי הגברים המסורתי. המראה המטרוסקסואלי עדיין לא היה מוכר בשנים ההן, והתגובות לקולקציה בביקורות היו נהדרות".
השיעור האהוב: "'תולדות האמנות' שהעבירה לאה פרץ. אהבתי את השיעור של לאה במיוחד, היות שהגעתי ללימודים לאחר שציירתי במשך עשר שנים באופן פרטי ולמדתי בבית ספר לאמנויות בתיכון, ותחום האמנות תמיד ריתק אותי".
השיעור השנוא: "אני הייתי מהסטודנטים החרשנים: לא הברזתי, והייתי מגיע כל יום ללימודים ב-7:30 ויוצא הביתה האחרון בשיעור. את סופי השבוע הייתי עושה בבית – בעבודות, הגשות ועוד לימודים".
מורה לחיים: "מרצה בשם איש, שלימד אורנמנטיקה בשנה א'. במיוחד זכור לי אופיו המרתק של המרצה, העבודות המעניינות שהיינו צריכים לעשות לכל שיעור וההתקדמות שלי בתור סטודנט".
רגע לימודי בלתי נשכח: "בשנה השלישית נבחרתי להיות הסטודנט הראשון שיעשה התמחות במרקס אנד ספנסר בלונדון. זאת היתה הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל, והחוויה היתה עצומה – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. עד היום לונדון היא העיר שאני הכי אוהב לבקר בה. בהתמחות הייתי צמוד למעצבת הראשית, והיא לקחה אותי תחת חסותה ולימדה אותי רבות. במיוחד אני זוכר את הכנת לוחות ההשראה ולוחות הצבעים לקולקציה החדשה, ואת בניית הקונספט לקולקציה. היה לי הכבוד גם להכין מיני קולקציה של ארבע מערכות לבוש לנשים שנתפרה שם, והדגמים יוצרו בשנה שאחרי" .
למה ללמוד? "אני לא רואה את חיי ללא הלימודים. האופי והטעם שלי כמעצב התגבשו בלימודים. כבר בשנה השנייה הבנתי שאני רוצה להיות מעצב לבגדי גברים בלבד (דבר שלא היה אז מקובל), ולכן השנה הראשונה היתה הקשה ביותר ברמה הנפשית. זכורה לי שיחה אחת עם לאה פרץ בסמסטר הראשון בשנה הראשונה, שבה לא הייתי בטוח שמקומי בשנקר אלא אולי בבצלאל. לאה חיזקה אותי, וחודש אחר כך זכיתי בתחרות הראשונה בפרויקט קוקה קולה עם קובי גואטה".
פרויקט הגמר מול הקולקציה המסחרית: "משנה ב' אני מעצב בגדי גברים, וכל הפרויקטים שלי היו סביב בגדי גברים, כך שניתן לומר שהתמדתי וניסיתי להתמחות כבר מראשית לימודיי. הסגנון שלי היה תמיד נקי, מעט רך ולא צבעוני, עם ירידה לפרטים – דבר שאופייני לבגדי גברים. כאשר הסתכלתי על התמונות שמצאתי בבית, הייתי המום מזה שכתב היד שלי אכן נשמר".
הגר אלמביק
בוגרת לימודי עיצוב אופנה בשנקר בשנת 1987, אשר הנהיגה בעבר את רשת הגרה וכיום עומדת בראש רשת אלמביקה
המונה 13 סניפים ומציעה בגדי נשים במידות 54-38 לצד מותגי נעליים מיובאים כמו United Nude.
פרויקט הגמר שלי: "פרויקט הגמר אז לא היה עם נושא כמו היום, ואני קראתי לו 'סוזאנה' על שם שיר שהתנגן באותה תקופה ברדיו. הפרויקט היה חופשי, זורם וקצת מתחכם. ממש גיבשתי סיפור על בחורה בשם סוזאנה שהבגדים נועדו לה. יצרתי שמלה כמו לסינדרלה, מקטיפה שחורה. הכנתי בגדים גם מפשתן, משבצות בצבעי שחור-לבן ועוד. סוג של קולקציה לנערות".
השיעור האהוב: "אהבתי את השיעורים המעשיים, פרופר אופנה, בעיקר שיעורי הפרויקטים עם הביקורת בסופם".
השיעור השנוא: "פחות התחברתי לכל השיעורים הטכניים. שיעורי כימיה וטקסטיל היו עינוי בשבילי".
מורה לחיים: "היה לי מורה בשנקר בשם מנחם בסמן, שחי היום בשווייץ ויש לו סטודיו לאופנה. הוא נתן לי הרגשה נהדרת ולימד אותי את קורס פרויקטים".
רגע לימודי בלתי נשכח: "המזכירה האקדמית התקשרה אליי בשנת הלימודים השלישית והודיעה לי שמשעים אותי מהלימודים כי לא השלמתי בגרות במתמטיקה. כל הכיתה הביעה מחאה וטענה שאני חשובה להמשך הלימודים. הפסקתי ללמוד לתקופה של שלושה חודשים, השלמתי את הבגרות וחזרתי במרץ לכיתה".
למה ללמוד? "לי זה היה חיוני מאוד, כי לא היה לי ניסיון. הפרויקטים סיפקו לי תרגול על בסיס יומי, ובאופן כללי העניקו לי ביטחון רב".
פרויקט הגמר מול הקולקציה המסחרית: "הסגנון שלי לא נולד בפרויקט הגמר, אבל כבר אז ראו מה אני עושה. זה רק הלך והתפתח. התנסות וערבוב בין חומרים, חיבור לא קונבנציונלי והומור. אלה דברים שאפיינו את פרויקט הגמר שלי ומאפיינים אותי גם היום".
דניאלה להבי
בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנת 1978, היום מעצבת ובעלת רשת לנעליים ותיקים איכותיים מעור המונה 11 סניפים וחנות אאוטלט אחת.
פרויקט הגמר שלי: "התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי, למרות שלא ידעו אז הרבה על התחום הזה. חבר אמר שכדאי לי ולקח אותי לשם, וכך נחשפתי למקום. עד אז עשיתי המון עבודות יד בבית ולמדתי מספרים. התקבלתי לבצלאל, ואחרי תקופה הבנתי שאני נמשכת יותר לאופנה ובגדים. אבל כילדה טובה מבית טוב, חונכתי לסיים את מה שהתחלתי. ולכן פרויקט הגמר שלי הוא הכלאה בין שניהם – עיצבתי בגדים לכוורנים".
השיעור האהוב: "כל שיעורי העיצוב. היו שיעורים תיאורטיים ושיעורי טכנולוגיה, ואני הכי התחברתי לשיעורים המעשיים".
השיעור השנוא: "לא הברזתי משיעורים, הייתי שקדנית וחרשנית. צחקו עליי שבגלל ההשקעה שלי, הרף הכיתתי עלה".
מורה לחיים: "היו שלושה. ארתור גולברייך, מנהל המחלקה וזה שקיבל אותי ללימודים – הוא היה דרום אפריקאי עם סטייל וערכי אסתטיקה מדהימים. השני הוא יעקב קאופמן, שהיתה לו לאחרונה תערוכה במוזיאון תל אביב, מעצב עם גישה לפיסול. האחרון הוא שמוליק קפלן, שעדיין נמצא במחלקה".
רגע לימודי בלתי נשכח: "אני זוכרת שבסוף שנה א', המצאתי כלי הקשה שהיה מבוסס על צינור שמכניסים לתוכו מים והוא משנה בצורה לא אחידה את הצליל כשמכים עליו. היו לי כמה יציאות יצירתיות חדשות, חייתי מאוד בתוך העיצוב".
למה ללמוד? "הלימודים עזרו לי מאוד, ולכן אני אומרת לאנשים ללמוד. גם אם לא באופן ישיר, משהו בחשיבה העיצובית שלי השתנה בעקבות הלימודים. אני חושבת שחשוב וכיף ללמוד. בעיקר לימדו אותי לחשוב, זה כלי שנשאר לך".
פרויקט הגמר מול הקולקציה המסחרית: "אין קשר ממשי ביניהם, אבל סגנון עיצוב שלי תמיד היה נקי, בדרך כלל עם פרופורציות נכונות. משהו בבסיס לא השתנה ותמיד נראה יקר – עבודה טובה וגמורה עד הסוף".
