בכל פעם שחוסר הטעם הישראלי באופנה עולה לדיון, הטענות החזקות ביותר בגנותו קורסות תחת הארגומנט האחד והיחיד: האקלים.
כפי שמלחמות ברוסיה הוכרעו לא מעט בחסות החורף הקשה, כך אנו מרימים ידיים אל מול החום והלחות הישראליים. במקום שבו יש שפע של ערי חוף ושמש אכזרית שמולכת תשעה חודשים בשנה, הרעיון לחנוט עצמנו בחליפות ובשכבות מתוחכמות נראה מיותר ותלוש.
מנגד, גם סגנון נינוח־אך־אלגנטי ולגמרי מקומי – משהו בהשראת חליפות הספארי הקולוניאליסטיות של הבריטים - גם הוא בושש מלהבשיל. במקומו השתרשו הרישול, האקראיות וחשיפת היתר כמאפיינים בולטים של המתלבש המקומי.
איך מבודדים את גנום האופנה הישראלי? למה אנחנו עדיין מזלזלים בחשיבותה של האופנה ככלי לביטוי עצמי, כדרך להעביר מסר ואפילו כמרכיב בנוף הציבורי, בדומה לאדריכלות? ומה גורם ליצירתיות ולמעוף אופנתיים להיתפס כגנדרנות שטחית?
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
כור היתוך
בליל ההשפעות התרבותיות ואי־הוודאות המדינית המתמדת הותירו את הישראלי ללא מסגרת סגנונית לאומית שאליה ניתן יהיה לצקת תוכן אישי. סוגיה זו העסיקה את היישוב היהודי הרבה לפני קום המדינה.
חמדה בן־יהודה, רעייתו של מחדש הלשון העברית ומעיתונאיות האופנה הראשונות בארץ, הצביעה על הצורך בהחדרה מלאכותית של בגד לאומי כבר בעשור הראשון של המאה החולפת. הרעיון המפוקפק הזה האריך ימים, סחף אישי תרבות רבים (ובהם ביאליק), הוליד תחרויות עיצוב, ולבסוף הוכח כלא מעשי ונזנח.
כך הגדירה את הסגנון הלאומי הנכסף פיני לייטרסדורף, המעצבת האגדית של "משכית", שביטא יותר מכל את רוח הזמן והמקום: "אופנה של עם אינה פרי המקרה. היא נובעת מתחושת הסגנון של העם, מאקלים מולדתו, מן הצרכים המעשיים היומיומיים של אורח חייו, מחומרי הגלם הגדלים והמעובדים בנוף ארצו. על כן היא משקפת בצורה שקשה להגדירה את האופי המיוחד של העם, את האידיאלים הנסתרים שלו.
"אי אפשר ומגוחך יהיה זה להעתיק את אופנת המערב. אצלנו יש אקלים אחר, אור אחר - כל זה דורש חומרים וצבעים שונים מבאירופה. האופנה הצברית צריכה להיות שילוב של הפשטות הצברית, הססגוניות המזרחית וטכניקת התפירה המערבית".
אבולוציה
האבטיפוס של הצבר המחוספס - הקיבוצניק, הלוחם - התחיל להתהוות בתנועה החלוצית, שביקשה להעתיק ללבנט את ערכי החברה הסוציאליסטית, זו הרואה את הפרט כחלק מהכלל בלבד. לפי ערכים אלה, הכוח של הכלל טמון באחידותו, רעיונית וחיצונית, ועל כן הרצון לבלוט הוא דבר פסול.
הקריאה לצמצום ולהסתפקות במועט כערכים לאומיים עמדה כנגד יוהרה, פזרנות, נהנתנות וקלילות. העידון האירופאי של תושבי הערים הבורגניים פינה אט־אט את מקומו למראה פשוט ופונקציונלי, על טהרת הדריל והחאקי, וזה הפך לקונצנזוס בתקופת מלחמת העולם השנייה, מאורעות תש"ח והצנע של שנות ה־50. שנות ה־60 עמדו בסימן שיפור המצב הכלכלי, והייתה בהן פריחה חסרת תקדים בענפי הטקסטיל והאופנה.
לדבריה של איילה רז, חוקרת אופנה ישראלית ומחברת הספר "חליפות העתים", החיפוש של מדינה צעירה אחר שורשיה האסתטיים בשנים אלה השתלב במגמה האתנית הגלובלית של סוף העשור. הדבר תרם רבות להרחבת היצוא של האופנה המקומית ועורר עניין בינלאומי רב, אך ספק אם הביא לשינוי של ממש ברחוב הישראלי.
מגמות האופנה העולמיות חלחלו לתודעה המקומית באיחור ניכר. חלקן נשארו כאן הרבה אחרי שדעכו בעולם והפכו לגרוטסקה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים והמיתון הקשה שלאחריה, התקבע בארץ המראה ה"זרוק", שהפנה עורף להקפדה ויצר רושם של זלזול באופנה הממוסדת.
הישראלי שאב השראה מהצללית הרחבה של האופנה היפנית, מתרבות הפאנק ומאופנת הספורט ויצר מראה רפוי, המטשטש את צורת הגוף ומורכב משכבות מקומטות, א־סימטריות ופרומות בחלקן, לצד חולצות הטריקו, הג'ינס ואימוניות הפוטר.
יפה נוף
והאם אין מראה זרוק זה מתאים לנוף ארצנו? רוב הערים תוכננו כסביבה חסרת מעוף, כאילו גם אותן "הלבשנו" מהר על האדמה. בתים, כבישים, קווי חשמל ודוודים נזרקו באגביות מוחלטת מבלי "להביט פעמיים" במראה, רק כדי שהכול יהיה כבר מוכן.
ללא ארכיטקטורה מעניינת והקפדה על פרטים קטנים כמו עמודים, מרצפות וגופי תאורה מיוחדים, ההרגשה הלא שייכת שמלווה כל ישראלית שבוחרת בלבוש מעט מושקע – מוצדקת. היא תמיד תרגיש "יותר מדי".
נדמה כי אנו מצליחים להתנתק קמעה מההרגשה הזו בעיר תל אביב, המקום הקוסמופוליטי היחידי במדינת ישראל שמאפשר לנו להרגיש בינלאומיים, קצת בזכות כמה בניינים עתיקים והרבה בזכות ההתנהלות הליברלית של תושביה.
אך במקום להעתיק מודל זה לערים נוספות, שדרכו תתפתח גם סובלנות ויינתן עידוד למראה אינדיבידואלי ואופנתי של עם ישראל, רבים דווקא מפתחים שנאה ובוז לתושבים המקומיים, התנהגות שבדרך כלל מאפיינת שני צדדים הפוכים, כמו עניים ועשירים, או אנשים חולים הצופים באנשים בריאים. ולא בכדי: האופי הישראלי המחוספס אינו מאפשר לנו להודות כי היינו רוצים שיהיה אחרת. כולם "שמחים בחלקם", ועל מנת להרגיש טוב עם המצב בוחרים להטיל מום באחר. תרבות כבר אמרנו?!
אחת מהחברה
לא יהיה זה מוגזם לטעון שעד לפני שני עשורים נחשבה הפגנת עושר בארצנו לטעם רע, להוציא כמויות קטנות של מתעשרים חדשים מכל העדות והתקופות. הלבוש בישראל לא היווה סמל סטטוס, דבר שטִשטש את פערי המעמדות והקנה מידה רבה של חופש.
הבעיה היא שלרוב החופש הזה לא נלקח למחוזות רבי־מעוף. מחוץ לחוגים האופנתיים של תל אביב האסקפיסטית נתקלו המיטיבים להתלבש, שהעזו למרוד ב"מוסכמות" של בינוניות סגנונית, בכתף קרה ובהרמת גבה, וכשמדובר בחברה כה קטנה ומשפחתית, אלה לא דברים של מה בכך.
בחלוף השנים נוצרה תחושה שהישראלי לא נהנה להתלבש: הוא לא חייב, אין לו צורך או רצון לעשות זאת, וכתוצאה מכך אין לו ידע וניסיון. ולא מדובר רק בגברים, שגם היום מסתפקים במכנסי ברמודה, כפכפים ושתי חולצות מכופתרות בארון ופותרים בכך כל סיטואציה.
גם עבור נשים, שבאופן טבעי נוטות להיענות לצווי האופנה, היו שמלות, נעלי עקב וציפורניים משוחות בלק מחוץ לתחום זמן רב. האישה הישראלית, עם חובת השירות הצבאי הרובצת על גבה, נמנעה מהפגנת נשיות יתר, היות שבאתוס הלאומי השתרשה דמותה כאחת מהחבר'ה ולא כפאם פאטאל.
במדינה שבה אין כמעט מקום עבודה או בילוי המקפיד על קוד לבוש נוקשה, והאירוע החגיגי ביותר הוא יום חתונתך וחתונתם של שניים-שלושה בני משפחה קרובים, אין צורך בטיפוח גרדרובה ענפה וזוהרת.
הרשת האופנתית
כל הקלפים נטרפו עם תחילת עידן האינטרנט. הגלובליזציה הביאה את צרכנות היתר לשיאים חדשים, כדבריו של חניבעל לקטר: "אנו מתחילים לחמוד את מה שאנו רואים מדי יום". פערי המעמדות גדלו, בעלי האמצעים הפסיקו להתבייש בכספם, ולשאר נותר רק להסתנוור וליפול קורבן לקנאה ולחשבונות מעוקלים.
העולם עבר למתכונת של קיצורי דרך נטולת דחיית סיפוקים, שבה כסף וחשיפה טיפסו לקודקוד סולם הערכים. עולם האופנה מיהר להתאים את עצמו למציאות החדשה: בתי אופנה רדומים קמו לתחייה, כוכבי אינסטנט החליפו דוגמנים אנונימיים בכרזות הפרסום, ומעצבים יוקרתיים מיהרו לשתף פעולה עם רשתות המוניות. תוך עשור הפכה תעשיית האופנה מענף סגור של מקצוענים שלו חשיפה ועניין ציבורי מצומצמים - לנחלת הכלל.
ריבוי הפלטפורמות לביטוי וירטואלי אישי העמיד זן חדש של כותבים ומעצבי דעת קהל, שעד מהרה החלו להיות מחוזרים על ידי התעשייה. רגע השיא של התופעה נרשם ב־2010, עת טאבי, בלוגרית אמריקאית בת 13, ישבה בשורה הראשונה בתצוגת קוטור של דיור, וכובעה האקסטרווגנטי הסתיר את המתרחש לכתבים ותיקים שישבו מאחוריה.
נכון להיום, הקריירה של אנשי ציבור יכולה לקום וליפול על בחירת ז'קט, ותפקידם של מלבישי "כוכב נולד" לא נופל מזה של השופטים מתחום הזמרה: אם אינך חלק מהמשחק הזה - אתה לא קיים.
גם אנחנו יכולים
ישראל מצטיירת לעתים כמי שמנסה להדביק פערים אופנתיים בקצב שבו היא מנסה להתנער מהזהות הפריפריאלית שלה בכל תחום אחר. בשנים האחרונות נחתו כאן בקול תרועה רמה לא מעט רשתות זרות, וגם אלה המקומיות יישרו קו עם פס הייצור להמונים. רק בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב על שם שנקר
מכשיר כ־40 מעצבי אופנה בכל שנה, שלא להזכיר את מעצבי הטקסטיל והמעצבים הגרפיים,
שמשתלבים לרוב גם הם בענף האופנה המקומי.
מעצבים ישראלים תופסים מקום של כבוד גם בזירה הבינלאומית, אם בתחרויות, לימודים, השתלמויות מקצועיות וחוזי עבודה בבתי אופנה גדולים. אלבר אלבז, ויוי בלאיש, אבשלום גור וענבר ספקטור הם מהשמות המפורסמים שעושים חיל מחוץ לגבולות הארץ, ויש עוד רבים.
דור חדש ונרחב של עיתונאים, כותבים עצמאיים, סטייליסטים, קניינים אישיים, אנשי יח"צ וסתם חובבי אופנה מתייצבים בעשרות השקות ואירועים אופנתיים, מתראיינים עבור ערוץ האופנה החדש, לוקחים חלק בהרצאות, בסדנאות אמן, בפרויקטים, בתצוגות ובשבועות אופנה.
ביולי האחרון פקדו את השקת הרטרוספקטיבה של יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב החדש בחולון מספר שיא של מבקרים, ובהם אישי ציבור, ממשל ותרבות, ויש להניח שעד לאחרונה חלקם לא ידעו ימאמוטו מיהו.
ובינתיים ברחוב
ואיך כל זה משתקף ברחוב הישראלי? אם לשפוט על פי התרשמותו של איוון רודיק (ע"ע Face Hunter), מחשובי צלמי הרחוב של הגל החדש, שביקר בארץ אי שם ב־2009, אנחנו בצרות: "תל אביב היא בפירוש לא אופנתית", הוא פוסק. "היא אולי יותר אופנתית מערים אחרות בישראל, אך אם אשווה אותה לערים במדינות אחרות ששהיתי בהן, היא תהיה בתחתית טבלת הדירוג.
"החברה הישראלית לא אקספרימנטלית מבחינת לבוש. המצב הקיים נוח, ואין שום רצון להפוך את זה ליותר מסובך. בשביל הרוב מדובר בלקחת את זה באיזי. האופנה פה היא מאוד שמרנית: הגברים מאצ'ואים ולובשים מכנסי ברמודה צבאיים, והבנות לא נועלות עקבים, כולן בנעליים שטוחות, אפילו בערב. מאוד הופתעתי לגלות את זה".
כשהתבקש לתרום עצות לשיפור למתלבש המקומי, אמר רודיק: "איני חושב שאפשר ללמוד סטייל. את יכולה להחליט בעצמך איך להתלבש, אבל אין שום היגיון במגזין או בגורו שיגיד לך 'תשלבי יותר חצאיות', או 'צריך יותר קשר בין החלק העליון לתחתון'. סטייל קשור לחברה ולתרבות. אנשים מביעים דברים דרך סגנון הלבוש שלהם". נשמע מוכר?
העתיד לבוא
נכון להיום ניצני השינוי ברורים: אנחנו מתחילים להיות מודעים לחיצוניותנו ורובנו מעוניינים לשפר את הופעותינו, כלשון הכרזה השגורה ההיא. צרכן האופנה הישראלי מכיר בזמן אמת את כל המגמות והשמות החמים שמכיר מקבילו בחו"ל. פשוט הכול נפל עליו מהר מדי, והוא מחפש את דרכו בין השאיפה לאינדיבידואליות לבין הצורך לדבוק בעדר. הוא מבולבל.
לאופנה, כמו לכל דיסציפלינה אחרת של עיצוב ואמנות, יש חוקים, משקלים, פרופורציות. זאת שפה עם מורשת, ומי שרוצה לשבור את החוקים, חייב להכירה. פיתוח סגנון אישי, ועל אחת כמה וכמה סגנון לאומי, הוא דבר מורכב, הדורש שנים של מחקר, הכרה עצמית, ניסוי וטעייה.
החינוך לחשיבות האופנה ולקבלת האחר, הסקרנות והרצון להשתפר מתחילים להתאקלם כאן, ובואו נאמין כולנו שהאופנה הישראלית תפתיע ותרגש אותנו בעתיד.
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד במגזין GOstyle :
- מותגי האופנה והטיפוח האהובים בישראל
