כמה שעות לפני ערב פסח, קטמנדו, נפאל.

אני צועד ליד אחד הברים שיהיו עמוסים אחר כך. עכשיו הוא ריק. אחרי חצי שנה שבה טיילתי בהודו ובסין, הייתי בטוח שבשלב זה כבר אצעד כאן עם חברה רצינית. כזאת שחוזרים איתה לארץ, מכירים לה את החברים וההורים ואז שוכרים יחד דירה קטנה, מאמצים חיית מחמד, ממציאים שמות חיבה ילדותיים, ואם זה לא נמאס מהר מדי, אז מתחתנים, מביאים לעולם שלושה ילדים ורק מחכים שהם יטוסו כבר להודו או לסין. זה לא קרה עדיין, אז בינתיים אני צועד כאן לבד.

שעות ספורות אחר כך אני מגיע לאחד המלונות בעיר, שמארח עוד 500 ישראלים ויהודים מכל העולם לסדר פסח הגדול בתבל. אחרי כמה שירים, כוסות יין וברכות, אני נתקל באולם אחר במלון. "דה אינגליש ספיקינג סדר", אומר שלט הכניסה. אני מצטרף אליהם כדי להרגיש שוב בחו"ל.

"אחד אלוהינו" אחרון, ואני מצטרף אל הישראלים ויהודי התפוצות ששוטפים את רחובות קטמנדו ומגיע לבר שעברתי בו קודם. בין הבירות הזולות, המוזיקה הגרועה והעשן המיתמר, אני מבחין במישהי שמדברת בלהט עם שני בחורים. האנגלית השוטפת והמבטא הקוקני שלה מרשימים אותי ואני מנסה להידחף אל השיחה.

"אני בטוח שבני ישראל ממש בסדר עם זה שאנחנו שותים כאן בירות", אני אומר, פורט את הפילוסופיה בגרוש שלי על הכשרות בפסח, תוך כדי שאני לוקח עוד שלוק מהבירה. "כנראה שאם הייתי בורח ממצרים בדרך ל־40 שנה במדבר, הדבר הראשון שהייתי לוקח איתי זה בירה". הם צוחקים. "היי, אני אלעד". אני מציג את עצמי. "קירה", היא עונה. ברקע, ג'ון ומארק מציגים את עצמם.

התחלנו לדבר, בהתחלה ארבעתנו ובהמשך רק אני וקירה. דיברנו ללא הפסקה כמעט עשר שעות. היינו שותפים לאותן דעות, חווינו חוויות דומות, ואת הספר האהוב עליה, "אהבה בימי כולרה", סיימתי לקרוא יומיים לפני שנפגשנו. אפילו באיי־פודים שלנו התנגן אותו פלייליסט. אני מישראל והיא מדרום אפריקה, אבל זה נראה כאילו חיינו חיים מקבילים. הביטוי "נפשות תאומות" מעולם לא היה מוחשי יותר.

יש משהו במוזיקה שמחבר בין אנשים, שעוזר לך לגלות שיש עוד מישהו שאותו קצב מתנגן אצלו בראש ואותו עומק מתרגש אצלו בלב. אבל כמו בכל סיפור אהבה מהאגדות, הגיע הרגע שבו נכנס הדרקון. והמוזיקה נעצרה.

קירה חושבת שישראל היא "מדינת אפרטהייד", וכשהיא לא מטיילת בעולם, היא מארגנת אירועים נגד מדיניות ישראל בשטחים. נכנסנו לוויכוח פוליטי שהרגשנו שאי אפשר לצאת ממנו. במשך 72 שעות, למעט הפסקות של אוכל ושינה, ניסינו לשכנע אחד את השני. להעמיד את האחר על טעותו.

בערב השלישי, אחרי שהתווכחנו באחד הברים, הבנו שמשהו בלילה הזה שונה מכל הלילות. השעה הייתה ארבע בבוקר. התחלתי לשיר את "פיימוס בלו ריינקוט" של לאונרד כהן. אחרי שזייפתי לאורך כל הדרך, קירה סיפרה לי שזה השיר האהוב עליה, ואז הפסקנו להתווכח והתחלנו להתנשק.

בזמן שכל המטיילים יצאו לטרקים, קירה ואני המשכנו לטייל בקטמנדו, להתווכח על שטויות ולהתאהב. שלושה שבועות עברו מבלי שעשינו באנג'י, יצאנו לטיול אופנועים או סתם לנסיעה של יותר מחמש דקות. כי כשאתה מוצא את הנפש התאומה שלך, כל השאר הופך לתפאורה.

שלושה שבועות זה נצח במונחים של טיול, ופתאום הלו"ז התחיל ללחוץ. עוד חודש אני צריך לחזור לארץ וקירה בדיוק מתחילה ללמד פה אנגלית. מכתב הפרידה שהיא נתנה לי היה העתק מושלם לזה שאני כתבתי לה. וכך, בתחנת אוטובוס לוורנאסי, נפרדנו בדמעות.

שכנו לדבר כל יום בטלפון, בסקייפ ובמיילים, וככל שהמרחק גדל, הקשר שלנו התחזק. המיילים הפכו ארוכים יותר והשיחות עמוקות יותר. עשרה חודשים תחזקנו קשר בין יבשתי, הכי קרוב שאפשר. ואז, שוב בפסח, היא נחתה בנתב"ג עם כרטיס טיסה לעוד חודש וחצי. ועם ראסטות.

אני שונא ראסטות, אבל לא נתתי לזה להפריע. בכל מקום שאליו הגענו, היינו הזוג הכי מאוהב בסביבה. כשביקרנו אצל ההורים שלי, גם הם התאהבו. וכשהסתכלנו על אלבומי התמונות הישנים, היא אמרה שאפילו תמונות הילדות שלנו דומות.

ואז שלפתי את האלבום של הצבא. תמונות של חברים במדים צוחקים ונהנים. החוויות המיוחדות שלי, שממלאות אותי בחיוכים של חברות ואהבה, גרמו לה לבכות. דמות החייל הישראלי זה משהו שהיא התרגלה להפגין נגדו, וגם שנה שלמה של סיפורים על המצפון הנקי שלי ועל הדרך הנעימה שבה התייחסתי לכל פלסטיני שאיתו נפגשתי, לא הצליחו לגרום לדמעות לעצור.

הייתי צריך לבחור בין האהבה לארץ וכל מה שהיא מייצגת עבורי לאהבה שלי לקירה. דרום אפריקה הייתה באמת מדינת אפרטהייד, והצלקות של הדיכוי עדיין צורבות לה את המצפון. היא לא יכולה להרשות לעצמה גם את הצלקות של ישראל.

קבענו לעבור ללונדון. לי יש שם אחות ולה - היתר עבודה, אז נסתדר. המשכנו ליהנות מכל רגע שבו היינו יחד ואפילו התחלנו לחפש דירות. חודש וחצי, כשאתה לא מטייל, עובר ממש מהר. ופתאום מצאנו את עצמנו שוב בנתב"ג.

שוב דמעות. שוב מכתב. שוב פרידה. שוב בדיקות ביטחון שמזכירות לה דיכוי. שוב מגיע פסח ושוב אני צועד ליד אחד הברים שיהיו עמוסים אחר כך. שוב הייתי בטוח שבשלב זה כבר אצעד כאן עם חברה רצינית. ושוב, בינתיים, אני צועד לבד.

עוד סינגל מאלט:

איור: גיא חרל"פ