"אתה חייב להיפגש איתה, היא מושלמת", מסכמת יעל, חברה מהמשרד, ונותנת לי את המספר של שרון. אני בכלל לא אוהב שידוכים, במיוחד לא כאלה שמתחילים ב"אתה חייב", אבל ערב למחרת אני כבר מוצא את עצמי מתקשר אליה. כמה קלישאות, שלוש מחמאות ליעל מהמשרד ושתי שתיקות מביכות אחר כך, אנחנו קובעים להיפגש.
אנחנו חולקים שולחן גבוה עם מאפרה ופנס־עששית שמתאים יותר לבר ברמאללה. "את מעשנת?", אני שואל. שרון אומרת שלא. "יופי, כי גם אני שונא", אני עונה ומתחיל את המונולוג הקבוע שלי על עישון, שמסתיים תמיד במשפט: "בתכלס, איך שלא מסתכלים על זה, כל מי שמעשן הוא קצת טיפש". לפי המבט, נראה לי ששרון חושבת שגם אני קצת טיפש. המלצרית מגיעה, ולפני שהיא מציעה לנו משהו לשתות, היא שואלת את רצף השאלות הקבוע שאומר "אנחנו מכירים, אבל לשנינו לא באמת אכפת אחד מהשני". "הייתי בא לפה הרבה פעם", אני מסביר לשרון אחרי שאנחנו מזמינים, ובמקום לספר לה את הסיבה האמיתית לכך, אני פשוט עונה "נחמד פה" בקצרה ולא מסגיר פרטים.
היין שלה והבירה שלי עושים לחיים ונוחתים על השולחן. שרון מספרת לי שהיא עורכת דין ושהיא שונאת את זה. "אני קופירייטר", אני עונה. "אולי גם אני אעבור למשרד פרסום?", שרון שואלת. איכשהו כל מי שמספר לי שהוא שונא את העבודה שלו רוצה לעבוד במשרד פרסום. אני חושב על זה שבחודש האחרון אכלתי את רוב ארוחות הערב שלי במשרד, ומנסה למצוא ניסוח שיבהיר לה שכל עבודה נראית קצת פחות נוצצת כשמסתכלים עליה מבפנים. בעוד אני מנסח, העלילה מסתבכת: רוני, הסיבה האמיתית שבגללה הייתי בא לפה הרבה, נכנסת אל הבר.
"בעצם, נראה לי שאני אשנא את זה", שרון אומרת ברקע. אני כבר שקוע ברוני. היא הייתה פעם ברמנית פה, ואני הייתי מאוהב בה. כל כך מאוהב שפיתחתי התמכרות לבירה רק בשביל לראות אותה. ערב אחר ערב הייתי יושב מולה על הבר, שולף כל מיני רסיסים של אינפורמציה על עצמי ושואב כל שביב מידע עליה. "אני תל אביבי מלידה", סיפרתי פעם, חצי גאה חצי נבוך, על חצי גולדסטאר. "אני מטבעון", היא השיבה. והמרחק הזה תמיד נשאר - אולי בגלל שלא מצאתי את הדרך להתקרב אליה, ואולי בגלל שתמיד היו שם 40 סנטימטרים של בר מעץ מצופה לכה שהפרידו בינינו.
בתוך ההמולה של הבר, הדמות של שרון הולכת ויוצאת לי מהפוקוס, והדמות של רוני מתחדדת. בכל פעם שאני מסתכל על רוני, יש מין הילה סביבה. איכשהו בעבר תמיד הצלחתי להתחיל שיחה, לעניין אותה במשהו ולגרום לה לחייך. בכל הפעמים התלבטתי אם אלו חיוכים צבועים או לא, ואיכשהו תמיד פספסתי את ההזדמנות להציע לה לצאת איתי. עם הזמן הבנתי שהדרך שלה והדרך שלי אף פעם לא ייפגשו כמו שצריך. אבל עדיין הייתי שם, מתרשם מהאולסטאר בצבע ירוק ניאון שלה, מהדיבור המדוד ומהדרך המיוחדת שלה לכבוש את תל אביב. אני לא רוצה לכבוש את תל אביב, אני סתם חי פה. כל האנשים האלה שבאים לפה מכל מיני מקומות בארץ ואחרי חודשיים עושים תחרות של "מי־הכי־חי־בסרט־של־תל־אביבי" - אף פעם לא עשו לי את זה. זו עיר. עיר אדירה. אבל האופי שלך תמיד יהיה חשוב הרבה יותר מהכתובת.
אחרי כמה שניות שבהן אני בוהה ברוני, שרון מסתכלת עליי במבט מאשים. "אז מה עשית בצבא?", אני שולף כדי להיחלץ. זו השאלה האחרונה במחסנית השאלות המוכנות מראש שלי. וכשהמחסנית עומדת להתרוקן, זה סימן שגם הדייט בדרך לשם. "הייתי סמב"צית, אבל שנאתי את זה", היא עונה.
כשאני מפסיק להקשיב לתשובות של שרון, השיחה הופכת קלילה ונעימה יותר. בזמן שהיא מספרת "למדתי לנגן על פסנתר, אבל שנאתי את זה", אני נזכר בשני הכרטיסים שקניתי להופעה של לאונרד כהן - אחד לי ואחד לרוני. השירים שלו היו מכנה משותף שמצאנו, ואני חשבתי שאין מכנה משותף טוב יותר מהזמר הזה, שגורם לי להרגיש את הערפול המיוחד הזה של האהבה. ערב אחד, כשרציתי לשלוף את הכרטיסים להופעה ולהציע לה לבוא איתי, ראיתי אותה מפלרטטת עם שלושה בחורים בצד השני של הבר. נזכרתי שהיא מחייכת בשביל הטיפים, התנערתי מההתאהבות והלכתי עם כמה חברים להופעה. את הכרטיס של רוני מכרתי בכניסה.
שרון אוהבת את זה שאני לא מקשיב לה, ובינתיים היא משחקת עם האצבעות של יד ימין שלי. "אתה מקשיב ממש טוב, אתה יודע?", היא אומרת. "בטח כולם משתפכים לך כל הזמן, אתה בטח שונא את זה", היא מוסיפה.
היא מסתכלת לי בעיניים ונשענת קדימה. למרות שאני עדיין חושב על רוני, אני מבין את הסימן ונשען לכיוונה. שרון מניחה יד עדינה וקרירה על העורף שלי ואנחנו מתנשקים. "מעניין מה היה קורה אם היה מצליח עם רוני", אני חושב לעצמי.
עוברים כמה ימים. שרון ואני לא נפגשים שוב. "היא בטח שנאה את זה", אני חושב לעצמי. ואני? אני בכלל אוהב את רוני. בינתיים, החיפוש נמשך.
* את לא מבינה באיזו שפה מדבר הבחור שלך? אין לך מושג מה לעשות עם הודעת ה"ערה?" שזה עתה קיבלת? אלעד ייתן לך את נקודת המבט הגברית: benda81@gmail.com
