13:26 בגן מאיר. יום שישי. הפגנה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים
במקום לחפש אהבה בעוד בר מעושן, החלטתי לחפש אותה דווקא פה. בינתיים יש כאן יותר עיתונאים ממפגינים. מזל שיום יפה בחוץ, כך שמדי פעם אפשר לראות בין מעילי האופנוענים של הצלמים גם כמה נשים יפות בגופיות. ולא סתם נשים יפות בגופיות, כאלו שגם אכפת להן מאנשים אחרים. נשים שמוכנות לבזבז שעתיים מצהרי יום שישי שלהן כדי להזכיר לנו שהעם הזה קצת שכח שכולנו היינו פעם פליטים.
מסורת "בירת הצהריים של שישי" נאלצת להמתין, וכמה מהחברים כבר מחכים לי ב"גדרה 26" עם אוכל מעולה ואלכוהול טוב. אני עוד מצפה לפגוש פה מישהי מיוחדת, ועל הדרך אני גם מוכן לתרום עוד קול אחד למאות הקולות שהולכים ונאספים ליד הבמה.
יש כאן גם ילדים מבית הספר ביאליק־רוגוזין, שהסרט שבו שיחקו זכה באוסקר ("לא עוד זרים"). הם נרגשים ונבוכים. מרגישים כמו מפורסמים בארץ שלא רוצה אותם. כמה מהמפגינים נושאים שלטים. אני עם הידיים בכיסים, מתרגש מהמחזה, אבל יותר תומך ממפגין. משהו בי קיווה לראות פה הרבה יותר אנשים.
ואז היא עולה לבמה. קוראים לה רותם, ובשנה האחרונה היא הפנים של המאבק בגירוש ילדי העובדים הזרים. בצד אחד עומד שר הפנים, אלי ישי, ובצד השני עומדת רותם, סטודנטית עדינה וחייכנית שאכפת לה. אני בצד שלה.
אומרים שתל אביב היא בועה. אומרים שלא אכפת לתושבי "מדינת תל אביב" מכלום. אבל ברגע הזה, שבו רותם עולה על הבמה, גן מאיר הופך למפגן של אנושיות ואכפתיות. הוא מתמלא בִן רגע. רותם מדברת בלהט אל המיקרופון, וכולנו מגבים אותה במחיאות כפיים. היא מספרת על זה שלישראל אין מדיניות הגירה, ושהילדים האלה הם קורבן של מדינה שמאבדת את דרכה. אני מסתכל בעיניים הכחולות שלה ומזהה ברק שלא רואים בכל יום. אני מכיר את הברק הזה מהעבודה שלי כקופירייטר. הוא שם כשאני מרגיש שעלה במוחי רעיון טוב במיוחד, או שכתבתי משהו מעולה. הוא שם ברגעים האלה שאתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הכי נכון.
מעניין אילו משפטי פתיחה עובדים הכי טוב בהפגנה, כי אני מניח שעם "את באה לפה הרבה?" לא מגיעים כאן רחוק. אולי משהו כמו "תגידי, אפשר להחזיק לך את השלט?" יכול לשרת אותי טוב יותר. בכלל, שמתי לב שרוב הבנים שבאים להפגנות, מפגינים גם איזושהי אג'נדה נגד תספורות, או בעד חולצות גזורות, או שהם סתם מפגינים טעם רע בלבוש - ככה שאין לי פה הרבה תחרות.
פתאום מגיעה אל גן מאיר קבוצה של מפגינים שתומכים בגירוש. בזמן שחמי רודנר מנגן שיר הזוי שנקרא "קוף בלוז", רותם מתקרבת אל התומכים בגירוש. כל העיתונאים רצים לעברו השני של הגן כדי לצלם את העימות הזה. תשומת הלב של ההפגנה נגזלת באחת, וחמי רודנר שר שם לעצמו. התקשורת מתעניינת בהתרחשות הזאת, ואני חושב לעצמי ששנאה מצטלמת הרבה יותר טוב מאהבה.
בין ההמון עומדת רותם. הם צועקים והיא לוחשת. אני חושב על הזמן והאנרגיות שהיא בטח השקיעה בהפקת ההפגנה הזאת, ועל איך שהם גונבים לה את אור הזרקורים. אבל רותם מפתיעה אותי, ואת ההתלהמות שהייתה על הבמה היא נוצרת הפעם. היא מדברת גם אליהם באכפתיות. וכשההתלהמות שלהם הולכת ושוככת, רותם חוזרת אל הבמה.
עוד כמה נאומים חולפים ורותם נראית מודאגת. בתום הנאומים היא עולה לבמה למילות סיכום. היא שוב מדברת בלהט. במקום לכעוס, היא מדברת גם אל התומכים בגירוש. היא מסבירה להם שהיא לא רוצה לגרום לכך שישראל תפתח את שעריה לכל דורש ושמדיניות הגירה תפתור גם את זה.
ההפגנה מתפזרת לאט. אמהות וילדים מכל מיני מקומות בעולם מנצלים את הרגעים האחרונים כדי להצטלם יחד. גם רותם מככבת בתמונות. ברקע, אוסף הזוי של אנשים שבאו להתווכח עוד מדברים על הוויזות שמנחם בגין ז"ל נתן לפליטים מוויאטנם בשנות ה־70 ועל המנהיגות של ביבי.
אני מצטרף לחברים שלי במסעדה, שותה שם גולדסטאר קרה ואוכל קציצות בקר עם שזיפים, מעשה ידיו של שף שהוא חצי עירקי וחצי שבדי. אנחנו יושבים שם ליד שוק הכרמל, חמישה חברים שהסבים והסבתות שלהם הגיעו מקצוות שונים לגמרי של הגלובוס. אני חושב על כמה שהמדינה הזאת מיוחדת בזכות הסבים והסבתות שלנו, בזכות כור ההיתוך של בן־גוריון וגם בזכות נשים יפות בגופיות, צעירות אידיאליסטיות שמפגינות כי אכפת להן. ממש כמו רותם.
* את לא מבינה באיזו שפה מדבר הבחור שלך? אין לך מושג מה לעשות עם הודעת ה"ערה?" שזה עתה קיבלת? כתבי לאלעד והוא כבר ייתן לך את נקודת המבט הגברית.
איור: גיא חרל"פ
