אבא, מתי אתה מגיע? המזוודות כבר מוכנות. ארזנו כל מה שצריך. גם את בגדי הים, כמו שביקשת. אמא אפילו ארזה את החכה. אולי נצליח לדוג כמה דגים. כמו שהבטחת. אמרת שתגיע ב-13:00 והשעה כבר 14:30, אז מתי תגיע? עוד 10 דקות זה מעולה. אנחנו מחכים לך בחוץ, על שפת המדרכה, עם המזוודות, אין סיכוי שתפספס אותנו. הזמן חלף לאיטו, כמו שעון שעצר מלכת וככל שחלף הזמן, איטי יותר ויותר מרגע לרגע - ברור היה שאבא כבר לא יגיע. מאוכזבים ומושפלים חזרו לביתם עם המזוודות.
מחבקת אותם, אבל לא מצליחה לנחם
אחת לשבועיים זה קרה. אותה ציפייה, אותה כמיהה, אותה התרגשות, שבין רגע הפכה לאותה חרדה. אותה עצבות, אותה אכזבה, אותו תסכול ולבסוף בכי מתפרץ, בלתי נשלט. אבא שוב לא בא. היא היתה עומדת מולם, חסרת אונים, עם חיוך מאולץ, מנסה לשדר שהכל כרגיל,
ממש מתאמצת לנוכח כאבם, כאב חד כתער, החודר ישירות לנימי הלב.
בעיניים מזוגגות, כשדמעות חונקות את גרונה, מאיימות להתפרץ בכל שנייה, עוטפת את ילדיה כמו ציפור המשוועת לחוס על גוזליה בכנפיה, מאמצת אותם לחיקה, היא לוחשת באוזניהם: אבא לא בא. לא נורא. נמצא את הדרך ליהנות השבת. מה היא תגיד? שאבא שוב החליט להבריז, שאבא איום ונורא, שהוא בושה לאנושות, שהם קלף מיקוח?
הם בכו ללא הרף. בכי קורע לב, כיאה לילדים המשתוקקים לראות את אביהם ומתאכזבים בכל פעם מחדש. הם צעקו, השתוללו, איבדו שליטה, בעטו בכל חפץ שנקרה בדרכם ואמם ניסתה להרגיע, לגונן, לחבק... מבינה שבשעות הקרובות היא תצטרך להתמודד עם האכזבה והכאב. ובינתיים, הזמן חלף וכבר עברו מספר חודשים מאז ראו את אביהם בפעם האחרונה והגעגוע לא פוסק והכאב שורף את נשמתם. נשמות טהורות ורכות, שהחטא היחידי שלהם הוא הרצון לראות את אבא שלהם.נעלם והתפוגג מחייהם
והוא, הוא שבחר להביאם לעולם, שכל כך התרגש בלידתם, הפסיק בהדרגה את ביקוריו ולאחר זמן נעלם והתפוגג מחייהם, כאילו היה תורם זרע. הסיבות להיעלמותו וודאי לא משנות, כיוון שלרוב הן מתקיימות על רקע סכסוך בין ההורים או מטעמי נוחות, כאשר משוועים לחיים של ציפור דרור חופשייה ונטולת אחריות, ציפור דרור שנולדה אל החופש.
אז כן, אדוני, יש לך חופש מוחלט, אבסולוטי, וודאי ממכר, עד כדי כך שבחרת להעלות את ילדיך על קרנות המזבח ולהיעלם מחייהם, אך ילדיך סובלים סבל רב והצלקות חרוטות כמו שתי וערב, לכל אורכם ורוחבם. נפשם אינה יודעת מנוח, מרוסקת ומנופצת לרסיסים.הפצעים לא יגלידו לעולם, הזיכרונותיהם יחרטו לעד. תחושת ה"לא רצוי" תלווה אותם עד אחרית ימיהם והדימוי העצמי ילך ויפחת, ככל שיחלוף הזמן.
המפגש עם הכאב נמצא בכל מקום, כמעט בכל רגע נתון. לא פעם שמעתי אותה אומרת לאמה, "יום שישי היום. זהו יום שבו רוב האבות באים לאסוף את ילדיהם. למה רק אבא שלי לא בא? למה רק לי אין אבא?" והמתוקה ישבה ובכתה, הסתכלה בקנאה על כל חברותיה שרצו לעבר אביהן לקבל חיבוק ואהבה.דמעותיה לא פסקו. איפה אבא שלי, למה הוא לא בא? וביום המשפחה, כשרוב האבות הגיעו, היא עדיין ישבה וציפתה, אולי אבא יגיע, אולי יחליט להפתיע, לשמח אותה. בכל זאת, יום המשפחה.
וכך היה במסיבת סוף השנה, מסיבה שהתכוננה הרבה לקראתה, התרגשותה גדולה. הנה היא מסיימת גן חובה וממש בעוד רגע תעלה לכיתה א'. בלבוש חגיגי פסעה לעבר הגן, קשה היה להתעלם ממנה, כ"כ יפה. אל הגן התקהלו הורים וילדים נרגשים, נשארה עוד פיסת מקום קטנה לאבא שלה. אם יגיע יהיה לו מקום, אך הפינה נותרה ריקה.איזה חוק מגן על הילדים?
הסיפור הזה הוא רק סיפור אחד מתוך סיפורים רבים אליהם נחשפתי מאז הצטרפתי למעגל הגרושים / גרושות. אני נתקלת כל הזמן באבות ואמהות הבוחרים להתנכר לילדיהם בצורה גסה, להשתמש בהם ככלי במאבק עם בן הזוג לשעבר.
מישהו חייב להסביר לי איך הפכה נטישת ילדים לאופציה ברת קיימה בעידן הגירושים; איך ייתכן שאלפי הורים מרשים לעצמם באופן בוטה וחסר אחריות להיעלם מחיי ילדיהם, בשר מבשרם ולהותיר אותם פצועים בנפשם? איך ייתכן שמבחינת המדינה, לשלם מזונות ולדאוג לצרכיו הפיזיים של ילד – זו חובה, אבל לדאוג לצרכיו הנפשיים זו בחירה? איך ייתכן שאב יכול לחרב את נפש ילדיו, בלי ששום חוק יגן עליהם מפניו? האם זה לגיטימי להיעלם מחיי ילדך, כאילו היית תורם זרע, בלי שתצטרך לתת לעולם את הדעת או את הדין, על כך שהרסת את חייו, הרי ההשלכות העתידיות על הילדים הן הרסניות ובלתי הפיכות.
ומה עם הנטל הכבד הנופל כל כולו על כתפיו של ההורה המשמורן, אשר בנוסף לדאגה לכל צרכי הילד, צריך להתמודד בכל יום גם עם מצבו הנפשי הקשה?
ההיכרות שלי עם הסיפורים הקשים הללו, גרמה לי לצאת למאבק שיקדם חוק אשר יחייב את שני ההורים להיות בקשר עם ילדיהם, כי לא רק המזונות חשובים.
>>> רוצים לתמוך במאבק? היכנסו לפייסבוק שלנו ועשו לנו לייק: זמני שהות עם הילדים אינם זכות, אלא חובה .
