התבוננתי בארונות הקטנים שהוטסו הנה, ונזכרתי ברגע ההוא, כשבאמצע הליכה על מדרכה בפאריז. הבנתי שאני לא מבינה. כי אני, שנולדתי פה, שחיה פה, שאבא שלי היה חייל וגם אני, לא באמת מבינה את זה. לא מעט שמעתי את הסבא של הילדים שלי, ניצול השואה שהגיע להיות חבר כנסת וסגן ראש ממשלה במדינה שלנו, מדבר על אנטישמיות, וכמה ששאלתי, וכמה שניסיתי, ידעתי שאני לא באמת מבינה מה זה לחוות אנטישמיות על בשרי.
כי אני ישראלית. כל כך הרבה פעמים שמעתי את המילה "אנטישמיות". כל כך הרבה פעמים אנחנו משתמשים בה, כל פעם שמישהו אומר עלינו, כחברה, כמדינה, משהו רע, אנחנו שולפים אותה כמגננה. כי הם אנטישמים. כי אני יודעת במעורפל שיש אנשים ששונאים יהודים על עצם היותם יהודים, אבל אני לא באמת מבינה את זה.
ואז, ברגע אחד, כשהלכתי על המדרכה בפאריז, פתאום הבנתי.
בין חנויות הנעלים המטופחות ובתי הקפה הפריזאים, בין הבניינים היפים והעצים שמהם נשרו עלים, ראיתי את הכתובת על הקיר. באמצע הגדה השמאלית, באלכסון מהמקום בו ישבו הוגי הדעות, המהפכנים והאמנים הצרפתיים, ראיתי את צלב הקרס.
וזה היה כמו אגרוף בבטן. וברגע הזה הבנתי שלא הבנתי.
כי זה היה אחרת מכל כתובת נאצה שהייתי רואה בארץ. שהייתי רואה במקום שהוא שלי, שאני מרגישה שאני חלק ממנו. וכשראיתי את הכתובת הזו על הקיר, ידעתי שאין לנו מקום אחר.
שתמיד נהיה זרים, בכל מקום אחר שנהיה בו, שנחיה בו, שהוא לא המדינה שלנו.
הלכתי ברחוב בפאריז, ומול כל החלונות המוארים בשלל צבעים, בין כל הנוצץ והמבריק, הרגשתי שעוטף אותי חושך. ושאני רק רוצה הביתה.
נכון, לא תמיד קל פה, ולא ממש בטוח פה. אנחנו חיים במדינה שעדיין נלחמת, שמשלמת מחיר דמים נורא וכואב. אבל פה זה שלנו. ופה אנחנו לפחות יכולים להגן על עצמנו.
התבוננתי בארונות הקטנים, והלב שלי, כמו כל לב, נקרע.
ונזכרתי שוב, שכמה שקשה פה, לפחות זה שלנו.
