בכל פעם ששמעתי את "כמה היא יפה" השמנתי מגאווה. ברור שהיא יפה, הרי היא דומה לי. נכון, לא באף ולא בשפתיים, אבל בתנוך של האוזן אנחנו ממש, אבל ממש, שתי טיפות מים. גם כשהמורה שיבחה את הצד הריאלי שלה קרנתי. אז מה אם אני לא מסוגלת לחשב שתיים ועוד שתיים בגלל דיסקלקוליה? אז מה אם אבא שלה איחל לה שתהיה יפה כמו אמא שלה וחכמה כמוהו? זה ממני. הכל ממני. גם הטוב וגם הרע. האהבה עיוורת, למזלנו כי רב. אילו היו לאהבה עיניים – המין האנושי היה נכחד.
חוקי התורשה מקבלים משמעות חדשה כשאתה מגיע עם הילד שלך לניכר הקר. בעודך שולפת כף יד אחת (העטופה בשתי כפפות) מתוך כיס המעיל (שלוש שכבות פוך) כדי להדק את הצעיף (עבודת יד, תוצרת סבתא, כל עין נסרגה באהבה) סביב צווארך – בתך משתרעת לה על השלג בשמחה ובששון, וגם בחדווה ובדיצה, כאילו שזה שבת בצהריים בשפת הים. תיכף יגיע הקרטיב. כלומר – את.
"יולי, קומי!" אני צורחת. הוויבראציות שיש לי בקול זה לא חימום לשירת אופרה. זה הקור.
"ממי, זה כיף!"
"זה קר! נורא!" אני מצטמררת. האוויר מזרים אלי מסמרים. הבל הפה שלי קופא.
"לא קר בכלל!" היא צוהלת ומסירה את הכפפה כדי לנעוץ את אצבעותיה החשופות בתלולית השלג ולהעיף עלי בומבה.
בהתחלה חשבתי, קיוויתי, שזה יעבור לה. שההתרגשות תחלוף. שככה זה בפעם הראשונה. אבל הימים עוברים, הטמפרטורות יורדות והשיניים שלי נוקשות כשאני מזמזמת את "שלג על בתי" (על משקל "שלג על עירי"), למראה הפשושית שחופרת מנהרה לבנה ומתחפרת בתוכה.
גם אבא שלה מצטרף לחגיגה. הם שניים נגד אחת. לא הוגן. אמנם הוא לא רובץ בכיסא נוח על הקרח, אבל מדי בוקר, בשבע-אפס-אפס, כשמאחורי החלון עדיין מתערבל החושך ורק שלשלאות של טרקטור אולי יצליחו לגרור אותי מגן העדן החמים שמתחת לשמיכה, הוא שולף את הטלפון המשוכלל שלו. אייפד? אייפון? אין לי מושג. ואז מתחיל המשחק. "בואי נגלה לאמא מה הטמפרטורה".
הוא לוחץ והיא מדקלמת. "בפרינסטון רק מינוס שתיים, אבל מרגיש כמו חמש מעל האפס. בניו יורק מינוס אחת, אבל מרגיש כמו מינוס שלוש. במיניאפוליס מינוס עשר ומרגיש כמו מינוס..."
"שנחאי!" אני מתחננת. "לא אוכל להתחיל את יום העבודה שלי מבלי לדעת מה מזג האוויר המדויק בשנחאי או בבייג'ין".
והם בשלהם. "בלוס אנג'לס חמש עשרה מעלות, חמש עשרה!"
"אינעל צליוס!" אני מעיפה עליהם את הכרית. "למה לוס אנג'לס? תגידו לי כמה בתל אביב!"
פעם אחת, בגבור עלי יאושי, עשיתי להם זובור. בלילה, אחרי שהוא נרדם, לחצתי על כמה כפתורים. קיוויתי שבבוקר הוא ימצא מסך מבולגן שאיכשהו ישפיע לטובה אף עלי, זוממת התחבולה. אם הוא יפקח עיניים ויכריז בהפתעה ש"הבוקר, בפרינסטון, עשר מעלות מעל האפס" – גם לי זה ירגיש חם. טיפה.
בבוקר, כשהוא פקח עיניו, הוא אכן הופתע. מתברר שאפילו ללחוץ על כמה כפתורים אני לא יודעת. הזזתי אותם קדימה. בשבוע. והחזאים ידעו לדווח שגם בשבוע הבא יהיה קר פצצות.
אבל יש משהו טוב בסיביר נוסח פרינסטון. יולי חתומה על תגלית מרעישה. הפתגם "כשהידיים קרות – הלב חם" עובד גם מחוץ לגבולות כחול-לבן.
