הגעגועים שלי הם כמו עלי שלכת.
זה רק נשמע כמו התחלה של שיר.
לפני שלושה חודשים, כשפרקנו מזוודות בפרינסטון, העצים בדיוק החלו להחליף בגדים. ידעתי שלא לכבודי הם עורכים את הטקס, מה אכפת להם מזה שבעלי יצא לשבתון ושאני מצטרפת, אבל קצת התרגשתי. אולי גם לקראתנו הם לובשים מדי אל"ף. אולי יודעים העצים שרק שנה אחת נעביר כאן, במרחק 11 שעות טיסה מהמולדת, ולכן הם רוצים להדגים לנו את הקיץ האינדיאני בשלל מדיו החגיגיים. במקום ירוק בהיר וירוק זית הם עטו אדום-קוניאק, צהוב-חרדל וכתום-גזר, עם נקודות בז' ורסיסים חומים-שחורים. קליידוסקופ קודר-צוהל. גן עדן לסנאים.
נעים מאוד, אמרתי לעלים כשרקדתי עם דיגיטלית פיצפונת מול העץ. אני כמוכם. תמהיל חמוץ-מתוק. לא מקללת את הרגע שבו הסכמתי ללכת בעקבות אהובי לערבות השלג, אבל ממש לא נהנית. ולא, אל תיקחו את זה באופן אישי, אתם יפים ומכשפים אפילו יותר מתמיד, צונאמי של מוזה למחפשי המילים, אבל תנו לי סתיו ישראלי פושטי, קצר ומזויף, כזה שחולף כהרף עין. סתיו כזה אני אוהבת. הוא שלי.
עם הזמן נכנעתי להרגל. לא רק לצרות מתרגלים, גם ליופי. בשמונה-אפס-אפס, כשיולי ואני עמדנו בתחנת האיסוף של הסקול בס, הפסקנו להתייחס למשולש הצווחני שחג מעל לראשינו. עוד ברווזים. אפילו את הצבאים הפסקתי לצלם, אבל עם העלים המשכתי לפטפט. ראיתי את הרוח מצליפה בגזע ושאלתי אותם כמה זה קר, מ-1 עד 10, אם הנשירה כואבת, אם בנחיתה חוטפים זבנג ובכלל, איך זה מרגיש כשמשהו חזק ממך שולט בך כמו שאני נמעכת בצבת הגעגועים.
ברור שהם לא ענו לי. עלים תוצרת ניו ג'רזי. מה הם מבינים במבטא של תל אביב.
עברו עוד שבועיים והם החלו להתקבץ על המדרכות. גבעות ומגדלים. "בואי", אמרתי ליולי. "נקפוץ בתוך הר של עלי שלכת".
"ממי", היא נעצה מבט בוגר באמה הסוררת. "את לא רואה שמסדרים אותם?"
האצבעות שלה נעו בין השכן שהתהלך על המדשאה עם מגרפה לבין שלושה עובדי עירייה, חמושים במגיני אוזניים, שהתקדמו ברחוב עם מפוח אימתני. למה הם אוספים את העלים? תהיתי, הרי הם זבל אורגני. לא, לא זבל, תיקנתי. הם דשן טבעי. ואיך מרגישים העלים כשהם נדחסים לתוך לוע המפוח ומוטסים ללב המשאית? יש שם פגישות משפחתיות? איחוד קרובים? העלים שהורמו מהעץ שמול ביתי נופלים על צווארם של אלה ששוגרו מצידו האחר של הכביש המהיר? וקצת קינאתי בעלי השלכת שכבר התרגלו לציית לסדר. אני, לעומתם, עדיין הולכת לאיבוד בג'ונגל של הגעגועים.
עכשיו כבר אין עלי שלכת. לפחות לא ברדיוס שלי. הענפים העירומים קושטו בנורות אדום-כחול-צהוב של כריסמס. הן זוהרות בחושך ובשעות היום נראות כמו שלשלאות פלדה. בדיוק מה שאני מחפשת. חוטים עבים שיקשרו את הגעגועים שלי לקווצות ולא יניחו להם להתפרע עלי בכל שעות היממה. זה מה שאני צריכה כדי לתפקד קצת. כדי להרפות קצת את שרירי הלב. כדי שאוכל לעמוד כמו העץ ולהמתין לאביב.
לו אין טבלת יאוש. לי יש, טרילילי. שמחת עניים. אלתרמן. משורר אמיתי.
