אין לה. פשוט ככה.
חברה שלי מספרת איך היא היתה מסמיקה כשאבא שלה מלמל את זה בליל הסדר בלקוניות מתוך ההגדה.
נאנחנו בצוותא על איך זה שריבואות אנשים צנועים וחסודים, יושבים מסובים וממלמלים טקסטים מביכים משיר השירים וההגדה. ובינתיים, בבית אחד, נפלה חתיכת מצה, והתבוססה בצער בתחתית הגביע, טובעת לאיטה במיץ ענבים סגלגל.
עכשיו, למה זה חשוב? חשוב. זה אומר שהמצה הפכה לשרויה, ל"ע.
הרימה הגיסה עיניים שוקטות ומזועזעות לעבר חמותה, בשעה שהן פינו את הכלים מן השלחן, ואמרה לה בקול רציני ונרגש, ואפילו חגיגי קמעא:
"תגידי, מה את עושה במקרים כאלו?"
ומייד נוצר דיון רציני ומעמיק, שניתח את הסיטואציה ופילח אותה לתאורי מקרה, דרכי התגוננות ואסטרטגיות מתוחכמות. גם הגברים המסובים לשלחן נגשו לעניין בתכליתיות שמיימית, ובחשיבות עצמית מותזת יראת אלוהים וגאוות יחידה טהורה.
ורק חתיכת המצה האומללה הלכה הלוך והתנפח, גופה הגיע למימדים מבהילים, עיניה התגלגלו בחוריהן, היא התחילה לפרכס ולהחנק, ובקריאת זוועה אחת חלושה יצאה נשמתה בטהרה.
אז בליל הסדר, ישבתי על החוף עם חברות וגם גיטרה. ולא הרגשתי שום דבר ממה שחשבתי שארגיש. לא געגוע לימים ההם, ולא כמיהה איומה לליל הסדר בחברת בני המשפחה. לויכוחי החמץ, לשירי הלכת, לחלוק הקטיפה הארוך שלי עם האבזמים, ולמטפחת הבד הריחנית שנהגה לרפד את פדחתי בעדינות ראויה להערצה.
עצמתי עיניים והתמכרתי למנגינות, לשקט של החול ולבוהק חיוכי-הירח. אוח עגום פנים קרא ממרחק, ותרנגולת שמתה זה מכבר בעבעה על הכיריים בעליצות מה. הכנתי לבנות את הפסטה האהובה עלי. והרגעים המושלמים של החג שלנו פיכו בשקט אף מעבר למפתן, ומילאו את סוכת הדקלים שחיכתה לנו בחוץ עם ערסל וספרים ישנים ויתושים זבי חוטם.
והנה חלפו עברו ימי החג. התעוררתי היום במיטה זרה, זוכרת במעומעם חלום ארוך, על עורלות שרצות בשורה ממגידו לגן יבנה. עוד כמה שעות תבוא השגרה, מעופפת בכנפיה המוכתמות.
למרות שכל מה שרציתי , זה לספר לכם על הוד והדר ושקט ויופי וטוהר ונחמה, אני יודעת שהשבוע שוב יהדהדו פסיעות עקביי במסדרונות בית המשפט, וכל כך נמאס לי מזה. וכולם יכעסו עלי וירביצו לי ויכריחו אותי להוציא את הילדים ממוסדות החינוך החילוניים כי אחרת מדינת ההלכה שלנו תיעלב. והפסיכולוגיות ה"מומחיות" של בתי המשפט תפזזנה בצדקנות, ועדי ההגנה יכרכרו וישירו , והדי המלחמה הפונדמנטליסטית ינסו שוב ושוב לפגוע במעיינות העמוקים של השקט בחיי, ולא יוכלו לי.
עוד פסח עבר, ריקני, חילוני, טבול בלאפות, שטוף זימה. האביב נראה בארץ, ואפילו הנצו ניצנים. שבים גדיי לחיק אמם, וקיץ ארוך משחר בפתח.
אני יודעת, אמרה לי חברה שלי, אולי תמצאי אהבה?
אהבה גבר? או אהבת אשה? אני מנסה להסתיר את משיכתי המינית העזה למיליונרים מבוגרים עם נטייה לשחפת, ומביטה בה בתום ילדותי.
היא מברברת על זקנקנים, על כפיות, על טסטוסטרון, צפיה משותפת בטלוויזיה וחביתות. חביתות!!!! אה, וגם יהיה מי שיחליף נורות.
ואחרי כמה שנים, אמרתי לה. הבית יהיה מלא ילדים וחיות מחמד, ואני אהיה אחותה התאומה של המצה הנפוחה מתחתית הכוס. בשביל זה יצאתי בשאלה?
אין זה טור כבד או פילוסופי או מעמיק. אם תביטו אחור הוא היה מאד קליל, אולי קצת גרידי, וגם מלופף בהמון שטחיות של כאן ועכשיו.
ולסיום, אני רוצה לאתגר אתכם בשאלה המהותית, מה נעשה לאחותנו נטולת השדיים ביום שידובר בה? כי אני מרגישה, שפתרון השאלה הוא מאד מהותי ומסביר היטב את הפוסט הזה.
ובכן,
אם חומה היא – נבנה עליה טירת כסף
ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז.
אני חומה, ושדי כמגדלות. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום.
נקודה.
