בשלוש בלילה מתחילים עובדי התחנה המרכזית לפטרל בכל כוכיה הזוועתיים, כדי לגרש שוהים בלתי חוקיים ושאר מבקשי מחסה.
קיפלתי את עגלת התינוק ודחקתי אותה, יחד עם המזוודה, לתוך צינור אלומיניום ענק ששכב באזור שיפוצים כלשהו בקומה 6. עם התינוק על הידיים והילדה לצדי ניסיתי למצוא פינת מחסה שתסתיר אותי מעינם הצרה של האחראים. מדרגות צדדיות הבליחו בפני, התיישבתי עם גבי לדלת שהיתה שם. להפתעתי היא נפתחה וכולנו עפנו לאחור והנה מקום שקט לכמה שעות.
כשהאובך החולני של שעות הבוקר, המנומרות באוויר מפויח, הדיר שינה מעיני הנרדפות, קמתי כדי להגיע לאוטובוס, בחזרה, להמשך המסע.
כשעברנו ליד הדוכן של הכעכים בקומה למטה, התכופפתי לשנייה לכיוון הרצפה ובעודי מזמרת לילדים את יונתן הקטן כפעולת הסחה חיננית, הצלחתי להעלים שלושה כעכים נהדרים, אחד אפילו עם ציפוי קינמון. התיישבנו באוטובוס עם בטן שמחה. אם לעולם לא יהיה שוב לילה, הכל יהיה בסדר.
*
זו אני לפני כמעט שלוש שנים. אם עדיין לא שמתם לב, שמי שרה או שרהל’ה או איזמרלדה אם תרצו. אפשר לאפיין את הסיפור שלי כמקרה של יציאה מתרבות חרדית לעולם החופשי או של אם-ילדה חד הורית, המגדלת לבדה שני ילדים קטנים מול בירוקרטיות מושתנות או של גרושה בשוק הבשר. כל הכותרות הללו נכונות אך אינן מהוות את העוקץ האמיתי.
סיפורי הוא בעיקר סיפור על ילדה היפראקטיבית, בלי גבולות, שוחרת חופש, משלמת מחירים, לא רואה בעיניים, שאולי יום אחד תצליח להתבגר ולהתיישב כפי שאני מאחלת לה. למה היא הולכת? ולאן? ומהיכן? לא זו הנקודה. זה רק תוצר לוואי של עיניים גדולות מדי, רגשות עמוקים מדי, של אצבעות המגששות תמיד בחשיכה אחרי שבילי בריחה, של בכיות היסטריות ושל שמחות עצומות. איך אקרא לזה בשם?
היום אני בת 27. הבוקר יצאתי מהבית עם תקוות חדשות ופרצוף מועצם. בכביש המהיר לא הצלחתי להביא את הקטנוע שלי למהירות הדרושה, התכופפתי קדימה, סובבתי את הידית עד הסוף. עיניי קשוחות, מוחי אכול סרטים. המצב המוכר לי. כזו אני.
ואז המוח שלי התחיל ליילל, "תרפי", הוא אמר לי. "סעי לאט. אל תעקפי אף אחד. יש אורנים נפלאים בצדי הכביש, יש אמת מים מצחינה וגשר איום שבנייתו עומדת להסתיים. יש יקום מסביבך, ראבק.
אני לא אדם מסובך, אלא ילדה לא ממש בוגרת, בתוך טלנובלה שבה אני אמא לשני ילדים, שברחה עמם לארץ ניכר, הרחק מן הכבלים החונקים והדיכוי הנשי והאישי שנכפו עלי כבת לחברה חרדית שמרנית, המקריבה את נתיניה לאלוהי הפחד.
ואני הולכת וחוזרת, מדירה אחת לאחרת, ממסיבות ומועדונים לתוככי עצמי, ממערכת יחסים הרסנית לתוך הלבד, המקום היחיד שאינני יודעת עדיין איך להתמודד עמו.
*
חודשיים לפני שעזבתי, פסעתי לי עטויה בפֶּאָתי הנצחית, ברחוב ז’בוטינסקי ההומה. המקעקע שלי תמיד נקרע מצחוק כשהוא נזכר בסיטואציה. בחיים, הוא אומר, לא קרה לו דבר כזה. אישה חרדית, צנועה כלילך, מגיעה ובפיה דרישה מוזרה, להתקעקע באזור הגב. הוא ושותפו הביטו עלי כזוג ארמדילים שנגזר עליהם שמד. נשבעת שהם כמעט שאלו אותי "בעלך מרשה לך?".
אבל אני כבר הייתי עם הנשימות הענקיות של החופש, רציתי נמר, מסתער, קורע, מזנק, עם עיניים חדות, קריפי כזה. כשהקעקוע נעשה ונחבש, הורדתי מעליו את חולצתי המשובצת ויצאתי לרחוב הקריר בפסיעות מתונות של בת ישראל כשרה, כשאני מותירה מאחורי סטודיו שבוי הלם.
לא ידעתי מתי אצא לעולם שוב, אם בכלל. חזרתי הביתה, לדממה המסורתית של הקירות הלבנים, לפעילויות היום יום, לכאוס המרגיע שלא דרש ממני שום דבר חוץ מלבשל ולעטות חצאיות צנועות לחלוטין.
אבל בשקט בשקט, במקום סודי, נחרך עורי בסימן החופש. לנצח כבר אהיה שונה, לנצח תאכל חרב. ולמרות שהחושך ירד מוקדם ועוד היו לי מלא כביסות והיה לי משעמם לחיות והייתי אומללה, למרות פאת הטרשים שחיכתה לי על גבי השידה והגרביים החומים הקטנים והמתוקים שלרגלי, משהו בתוכי כבר ידע שלעולם לא אעצום את עיני שוב כשהשמש תאיר על הים, גם אם היא תהיה רק שמש מביכה ואפורה של תחנה מרכזית מלוכלכת.
המסע שלי ארוך ומורכב, בעיקר לתוככי עצמי. עוד כמה זמן אאבק ואז ארגיע. אני והאהבות שלי בדרך ארוכה מלאת סיבוכים, אבל אמיתית וכנה, הרבה יותר מהתחליף הדל שיכולתי להציע להם: חופה כשרה שתעמוד מעליהם בעוד כמה שנים, בני זוג זרים שהשדכנית המקומית בחרה עבורם ונשמות גדולות שמשתעממות עד מוות במקום קטן, מוגן מאוד, עוטף מאוד, אבל חתיכת סרט אחד גדול בלי שמץ של אמינות קיומית.
ובינתיים, אני יושבת בדירתי השכורה בלילות של ירח חלקי. ילדיי נמים בפרצופי שיות דווקא במיטה שלי, מתוך כל הבית הגדול ועולמי, שנשבר פעמים כה רבות בשנים האחרונות, נמרח על גבי המקלדת.
ואני מתוך התהומות משננת לעצמי בטמטום-מה את המנטרה החודשית שלי: "אני אישה חזקה ואהובה. דברים טובים יקרו לי".
