שכבנו על מזרנים בעיניים עצומות - והופ, פתאום נעלמתי. מה קורה כאן?

ביום השלישי והאחרון לקורס, השער נפתח. היו שם, מעברו השני, המטאפורי, של השער, כמה דברים מוזרים. הנה, זה מה שאנשים - לא אחד, לא שניים – מתארים. "הייתי במסע", מספרת הצעירה עם התלתלים. "בהתחלה בספינה, ואז בטיסה. ואני לא בטוחה אם זו אני שם, או מישהי אחרת. ומסביב מדברים בשפות שאני לא מבינה".

"שמחה שאמרת את זה", מתפרצת לדבריה זו עם השמלה הכתומה. היא שמחה כי הוקל לה: מתברר שלא השתגעה. בחוויה שלה יש תעלה שאין לה סוף והתחלה, ובתוכה היא עפה, "ומסביב צבים, נחשים, לווייתנים". ואחריה הצעיר קצוץ השיער מספר על הדמויות המוזרות שפגש, ושתמיד באו בצמדים. "זה היה מקום בלי זמן", הוא מתאר, "והיה לי ולא היה לי גוף".

אני מקשיב להם, ומנסה בינתיים לשחזר את מה שקרה. שכבנו, עשרה אנשים, על מזרנים בסלון של בית קרקע בגדרה. עיניים עצומות. לקחנו נשימות. האיש הקירח עם הקול הרך הנחה אותנו לחזור אחריו. משהו בסגנון: "הראה לי כיצד זה ירגיש אם אקבל

הטענה מהאנרגיה של אמא אדמה". ואותו דבר, רק מ"אבא שמיים" או סוג אחר של קרבת משפחה. ברקע מוזיקה של פכפוכי נהר מרגיעה. חשבתי, מי מלחין כזה דבר? והופ, פתאום נעלמתי: לא צבים, לא יצורים בצמדים. והרגע הבא שזכרתי זה שההוא, הקירח, הורה לפקוח עיניים, והייתי ערני כמו אייפון 12 מהאריזה.

מה קרה פה, אני תובע לדעת, וההוא לא הכי משתף פעולה. עונה בשקט: "ההסבר שלי לא יספק אותך".

"'השער' הוא שיטה רציונלית, אבל יש לה חלק מטאפיזי", הוא ממשיך. "זה אומר, שכשהשער נפתח, קורה מה שצריך לקרות. אין מרחב, גוף, זמן. דברים מחוץ לשכל. זה חלק מהשיטה".

ואז הוא שואל: "עניתי?" אני משיב שלא. והוא, כאילו כלום, כבר בעניין הבא.

ברוכים הבאים לשיטת "השער". הגה אותה יוחאי ישראלי, הקירח עם הקול הרך. שימו בצד את תיאורי השיטוט בעולמות אחרים. ביתר הדברים שקורים בסדנה הזו יש יותר היגיון, והם יותר חשובים. "השער" משלבת בין שיטת מיינדפולנס וניהול התת-מודע, וישראלי מסביר שהיא מבוססת על התפיסה שכל הידע אודותינו, הגופני והנפשי, קיים במערכת ההפעלה, ה"ווינדוס" שבתוכנו, זו שמתעדת כל חוויה שאי פעם התרחשה. הקורס שאליו אני מצטרף, "המפתח לשער שבתוכנו", מציע כלים וגישה אל אותה מערכת, אל הדפוסים המגבילים שבתוכנו ואל מנגנוני ההגנה שבתת-מודע.

צפו בהסבר:

צוללים לעומקים

מה מפעיל אותנו? שואל יוחאי ישראלי, ואז זורק: "אנחנו וחולדות – אותו דבר".

זה היה מפתיע. נדמה שכולם בחדר מרימים גבה. אם הייתה פה חולדה, גם היא הייתה משתוממת. "כולנו פועלים לפי עיקרון אחד", הוא ממשיך. "אם יש משהו נעים, אני רוצה יותר ממנו, והפוך אם זה לא נעים. בסוף, העולם מתורגם לנעים וללא נעים. זו שפת המערכת".

שיטת "השער" עוסקת במארג הכוחות שקיים בתוכנו כשאנחנו רוצים להשיג מטרה מסוימת, וביצירת שינוי בכיוון שנתפס כרצוי. כדי להשיג מטרה כלשהי, מסביר ישראלי, מעבר לאנרגיה זמינה, צריך שתהיה מוטיבציה לפעולה בכיוון הרצוי; כלומר, שיהיו כוחות – מחשבות, רגשות, חוויות - שדוחפים, וגם יכולת להתגבר על כוחות שמתנגדים. מגניב, עכשיו רק נשאר לגלות איפה כל אלה נמצאים.

אנחנו מתבקשים לבחור נושא שמטריד אותנו, ולטפל בו. הדרך היא לשאול את עצמנו שאלות. ב"שער" קוראים לזה "התגלמויות". מולן נבדוק מה עולה מתוכנו, מה התחושות, הרגשות והמחשבות. לוקחים רגע לחשוב. אנשים בוחרים: זוגיות, בריאות, ילדים – הארד-קור של החיים. ואני, קצת מתבייש לשתף, מבקש להיות יותר טוב בכדורגל. כלומר, לשפר ביצועים. "אין דבר כזה, פחות חשוב", ישראלי מנסה לעודד. ובאמת, מתחילים בכדורגל, אבל משם צוללים לעומקים שלא מתכננים, כמו פחד לטעות, פציעות שחוויתי, אפילו יחסים עם ההורים. ואז מגלים שזה לא בהכרח אני, המעפן שמחטיא גולים: פה ושם יש לי שותפים.

יוחאי ישראלי בסדנת "השער". "אנחנו וחולדות - אותו דבר"(צילום: אורן עצמון)

סופר רוסי מפורסם שביאס את האנושות אמר פעם: מלבד האומללות, שלה אין-ספור פנים, בסוף כולנו דומים. אותן תקוות, אותן שמחות – השוני הוא בשק הצרות. ועכשיו, האנשים שסביבי משתפים בשק שלהם. יש פה מישהי עם חולצה ירוקה, בעלת עסק מצליח, אינטליגנטית, משכילה - רק מה, אין לה רישיון נהיגה. "אפילו במכוניות בלונה פארק אני לא נוסעת", היא מגלה. ישראלי מבקש שתעצום עיניים. הוא הולך להדגים את "השער" על הסיפור שלה. "הראה לי איך הייתי מרגישה, ואיך זה היה מכל שאר הבחינות, אם הייתי עכשיו נוהגת, והיה לי רישיון נהיגה", הוא מנחה אותה לומר בלב לעצמה.

היא לוקחת נשימות. מתרכזת. ואז מתארת מועקה. לחץ בחזה. ושהיא דרוכה, מרגישה כמו טיסה שממריאה. "תהיי עם הדריכות", ישראלי מבקש, "תברכי אותה". ולגבי המועקה, מוסיף: "תתבונני בה. אל תלחמי. היא צריכה לבטא את עצמה, לא להיות מודחקת, ואז תיעלם מעצמה".

מהן אותן מועקות? יש פה תיאוריה, מסביר ישראלי. אלה כוחות פנימיים שמתנגדים להגשמת  מציאות. המקור של חלקם הוא בתסריטי "מה יקרה לי"; כלומר, תרחישים פנימיים לא מודעים. אחרים יכולים לנבוע מהסכמים שעשינו בינינו לבין עצמנו, מעין שריון שלבשנו

ברגע של מצוקה או פגיעה. הרגע ההוא נעלם מזמן, אבל אנחנו נשארנו עם אותה התחייבות, שעכשיו מטרפדת לנו תוכניות מאזור התת-מודע. מאחורי אדם בלי רישיון, לדוגמה, יכולים להסתתר אלף עניינים: טראומת תאונה, אמירה שנזרקה בילדות, פחד להיכשל בטסט. "נבטל את השבועות, את הנדרים ואת ההסכמים שעשית עם עצמך, ושאוסרים עליך להיכשל או לאכזב", הוא מורה לבחורה עם החולצה הירוקה לומר לעצמה. אולי אלה הדברים שקופצים כמו הודעת Error מקרקעית התת-מודע.

לא רחוק ממנה יש מישהו שחש רתיעה מכך שיהיו לו ילדים, ותוך שהוא צולל לעצמו, עולות לו תמונות מהילדות, ממערכת היחסים של ההורים. זה זיכרון לא פשוט. כואב לו מבפנים. כדי להסיר מעצמו חסמים, לפי השיטה, יצטרך לשחרר מתוכו תחושות. אולי הבטחות שנתן לעצמו כילד, או חוויות קשות.

ויש מישהי שרוצה לשפר יחסים עם אמא שלה. ישראלי מבקש שתשאל את עצמה, "כיצד הייתי מרגישה אם לאמא ולי הייתה את מערכת היחסים שאני רוצה". תחושה בגרון, היא מדווחת. פאניקה. אין אוויר, וגם לוחץ נורא. הוא מורה לה לבטל הסכמים שעשתה עם עצמה ושמונעים ממנה, למשל, לסמוך על אמה. אחרי שנעלמים הלחצים, האישה מדווחת שיש לה זרימה בגוף. משהו התפנה שם, או נרגע. אני מסתכל עליה. היא שרועה שלווה. לא הכרתי אותה קודם, אבל אני יכול לדמיין שלרגע היא שוב הילדה הקטנה שהייתה.

ישראלי. "בקיבוץ אין את ההגנה של ההורים, ונוצרים תסביכים"(צילום: אבי מועלם)

חוויה מיסטית בגיל 26

הוא בן 50, אב לילדה, תושב נס ציונה, תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תואר שני בהתנהגות ארגונית. גדל בקיבוץ רוחמה שבדרום. "זה אומר שאתה מגיע מבית חולים, ומיד שמים אותך בבית התינוקות", הוא מספר. "מצד אחד, אתה מקבל כילד הרבה אחריות ועצמאות. זו לא הכנה לחיים הבוגרים: זה קורה עכשיו. ומצד שני, אתה צריך לשרוד. אין את ההגנה של ההורים, ונוצרים תסביכים. באותה תקופה קראתי המון, בעיקר מדע בדיוני, וזה פתח לי את הראש להרבה אפשרויות אחרות".

כשהוא אומר "אפשרויות אחרות", הוא מתכוון בעיקר למסע הרוחני שעבר: רייקי, ויפאסנה, הודו, למד ועבד עם מאסטרים בארץ ובחו"ל, טיפל, התנסה. הוא מספר שבגיל 26 עבר חוויה מיסטית, שגרמה לו לרצות לגעת באנשים מבפנים ולהבהיר שאין להם באמת סיבה לפחד. "באחד

הימים, כשהייתי בבית, הסתכלתי על איזה עציץ. בהיתי בו, ופתאום כל החיים כאילו עברו לי במהירות מול העיניים. אתה רואה ממבט-על איך אירוע הוביל לאירוע, ומה הביא אותי למקום שבו אני נמצא. אחר כך, במשך חודשים התנהלתי ללא פחד, בשלווה מוחלטת. חיבור. קיום אחר לגמרי. זה נתן לי פרספקטיבה. הבנתי איך החיים יכולים להיראות".

הוא מתנהל ללא יח"צ. אלה שמגיעים, שמעו עליו או על השיטה דרך אחרים, הכל מפה לאוזן. "השורשים של שיטת 'השער' מצויים בפסיכולוגיה בודהיסטית, בסוטרות היוגה ובשיטות ריפוי רוחניות מהעולם שמתמקדות באנרגיה, בתת-מודע ובהשפעה על המציאות", אומר ישראלי. "כל אחת מהשיטות הללו טובה מאוד, אבל לתפיסתי, לא שלמה. רציתי שיטה עם תוצאות, שהיישום שלה פשוט ונגיש. לקח שנים ליצור תפיסה ייחודית וכלים לעבודה של גוף-נפש-אנרגיה".

במהלך הקורס הוא זורק לנו: "אני תמיד גם נתתי אמון וגם הטלתי ספק במורים שלי. וגם אתם, תבדקו אותי". זה משפט שדורש הרחבה. "אני רוצה שלא יתייחסו אל הדברים שלי כאמת, אלא כמשהו ששווה לבדוק", הוא מסביר. "מצד אחד, צריך לבוא עם אמון, כדי שאפשר יהיה לתרגל, אבל גם עם ספק, כדי שתהיה חשיבה ביקורתית, כי אז אתה מגלה את ההבדל בין מה שאומרים לך שעובד, לבין מה שבאמת עובד".

מוקדם לדעת עד כמה זה באמת עובד: כלומר, אם ההוא יביא לעולם ילדים, אם אני אבקיע יותר שערים. אבל בהחלט אפשר לדבר על תחושות שמתעוררות אחרי שנוגעים במה שצץ מבפנים. פה צריבה מימין. ועוד אחת, ליד הלב. את הכל מרגיעים. ואז קורה איזשהו דבר. מרכז הבטן כאילו נפער. אתה בודק שהכל שם: כבד, ריאות, כליות. וזה מוזר, כי לא רק שלא חסר כלום, אלא שאתה מרגיש יותר שלם מבעבר. 

הילדה המוכה והמושפלת גדלה, טיפלה בעצמה וכעת מטפלת באחרים. הקליקו על התמונה:

רומי חוכמה. "גדלתי בתוך ארס ועשיתי ממנו תרופה". הקליקו על התמונה (צילום: יאיר שגיא)