הילדה המוכה והמושפלת גדלה, טיפלה בעצמה וכעת מטפלת באחרים

עם מראה זוהר וביטחון עצמי, רומי חוכמה מצטלמת בטלוויזיה היטב, והיא מרואיינת מבוקשת בתוכניות לייף סטייל ובריאות. חוכמה מדברת בהן בהרחבה על תחומי הרפואה האלטרנטיבית שבהם היא מטפלת. אבל יש דבר אחד שמעולם לא נחשף על ידה: הסיפור האישי שלה, כיצד גדלה כילדה מוכה ומושפלת בצל אמא שמעולם לא הראתה לה אהבה. "זה היה סבל נוראי", היא אומרת. "מכות, קללות, והכי גרוע – חרמות. ניסיתי לעזור יותר בבית, לנקות יותר טוב, אבל היא לא ראתה את זה. היא כל הזמן אמרה לי שאני טיפשה ומכוערת, ואני האמנתי לה. היא הייתה אדם כוחני, ואני הייתי שקופה, חלשה ועם חור גדול בלב".

עוד בערוץ אנשים:

• בנו של חוקר השב"כ יוצא נגד מוסדות המדינה ויוצר אמנות פוליטית
• לימור אמיר שכלה תינוק וגיבשה תובנות שעוזרות לה לחיות
• ללכת עד החוף: לכבוד הקיץ, ראיונות עם אנשים שיש להם יום-יום ים
  

היום, אחרי שנים ארוכות של טיפולים בעצמה ובאחרים, חוכמה (57) כבר לא נוטרת טינה. היא אמנם עזבה את בית ילדותה ברגע שהייתה יכולה, אבל שנים לאחר מכן, כשאמה חלתה בסרטן, החליטה לשים את המשקעים בצד ולהילחם על חיי מי שמיררה את חייה שלה. "הייתי בת 32, ועם קילומטרז' רציני: התחתנתי, התגרשתי, עברתי סדנאות וקורסים של מודעות עצמית, ובסוף מצאתי את המקום ואת הסליחה שלי. לקחתי אותה לטיפולים שונים, וכשהיא הרגישה יותר טוב, הבנתי שזה התפקיד שלי בחיים: לטפל באנשים".

הכירו את רומי חוכמה:

לשבור את השרשרת

חוכמה נולדה בטריפולי שבלוב בשם לינה, כבת בכורה. משפחתה הייתה אמידה ומכובדת, אבל לדבריה, כל הנשים בה, ובהן אמה וסבתה, סבלו מהתעללות. כשנולדה בתה הבכורה, יסמין (37), החליטה שההיסטוריה המשפחתית הזאת לא תימשך. "בדרך כלל ילדים מוכים הופכים להורים מכים, ואנחנו היינו שלושה דורות של בנות בכורות ומוכות, אבל אני החלטתי לשבור את השרשרת הזאת: לא הסכמתי שזה יקרה גם לבת שלי, אז נתתי לה את כל החום, האהבה והגיבוי שלי לא היו".

בטריפולי היא חיה עד גיל חמש, והיא עדיין זוכרת את השפה הערבית, את בית הקפה שניהל אביה, את המכוניות המפוארות, את בגדי המעצבים וגם את הימים שלאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, שבהם הסתתרה משפחתה אצל שכנה ערבייה מפחד הפורעים. "הבנתי שמשהו לא בסדר, והרגשתי את הפחד של אמא שלי ושל שאר המבוגרים. הבתים שם היו גדולים, והסתתרנו כמה משפחות יהודיות באותו בית. היינו שם כמה ימים עד שלקחו אותנו לאונייה שהפליגה למחנה מעבר בנפולי, ומשם טסנו לישראל. יצאנו מלוב בלי כלום, ואין לי אף תמונת ילדות משם".

המשפחה הגיעה לראשון לציון והתמקמה באחת השכונות בצד המזרחי והוותיק. חוכמה נכנסה לגן כשהיא מדברת רק ערבית. "היה לי קשה לדבר עברית, גמגמתי, ובכיתה א' התקשיתי ללמוד לכתוב. בזמנו לא היו מודעים לדיסלקציה, אז שמו אותי בכיתה טיפולית, שבה למדו ילדים שנחשבו טיפשים". בכיתה ד' עברה לכיתה רגילה, אבל בבית התקבעה המחשבה שלא ייצא ממנה כלום. "תמיד השוו אותי לאחות שבאה אחריי ושהייתה תלמידה טובה. המסקנה הייתה שבי לא שווה להשקיע. למזלי, כשהגיע זמני לעלות לתיכון, הלימודים נהפכו לחינם עד י"ב, כך שיכולתי להמשיך ללמוד. אם לא, ההורים היו שולחים אותי לעבוד. התקבלתי לגימנסיה הריאלית, שם פגשתי ילדים ממערב העיר, ופתאום ראיתי שיש עולם אחר, לא רק חושך ואלימות. הרגשתי שונה והבנתי שאני רוצה להיות כמוהם ולגדל את הילדים שלי כמו שההורים שלהם גידלו אותם".

בגיל 18 היא ברחה מהבית בדרך שהייתה עבורה הכי זמינה: היא נישאה, לגבר שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים, ושממנו נולדה בתה היחידה. "הייתי בסערת רגשות, פצועה נפשית וכבר לא מסוגלת להתמודד. רציתי משפחה משלי. חיפשתי אבא ואמא בזוגיות הזאת, אבל בשלב מסוים הבנתי שאף אחד לא יחליף אותם, ושאני צריכה למצוא אותם אצלי, בפנים, כך שהחלטתי להתגרש".

מהיכן מצאת כוחות להתגרש כשאת אם לילדה קטנה?

"הייתה לי עבודה בהנהלת חשבונות, וכבר עברתי כברת דרך. כבר לא הייתי אותה ילדה בת 18, תינוקת שמגדלת תינוקת ובלי אמא שתעזור לה. התחלתי תהליך של ריפוי עצמי שנמשך שנים, ושבמהלכו בעלי השני, יוסי, ספג ממני הרבה התפרצויות כעס ובכי. למזלי, הוא הצליח להכיל את החוסר שלי בהורים, ותמיד תמך בי. אחד הקורסים שלקחתי נקרא 'קורס בניסים', והוא עסק בסליחה, כי לסלוח זה נס. זה לא משהו פשוט לעשות, אבל שם למדתי לסלוח, וזאת הייתה הקלה ענקית. כל הכעס, הכאב והרעל ירדו ממני".

חוכמה בקליניקה שלה. "לא נתתי לאף אחד לקרוא לי בשמי הקודם"(צילום: יאיר שגיא)

החלטתי להציל את אמא

מאז שהתחתנה, הייתה אמה בנתק ממנה, עד שחלתה בסרטן לפני 25 שנים. "באתי לבקר ושמעתי שהרופאה אומרת לה שהיא יכולה לאכול כל מה שהיא רוצה. כבר הייתי אז צמחונית, קראתי המון על תזונה בריאה והבנתי שהרופאים ויתרו עליה, כי היה לי ברור שהסוכר והבשר יגמרו אותה. החלטתי להציל אותה. לקחתי אותה לטיפול רגשי של גוף ונפש ולטיפול טבעוני – שני תהליכים שחוויתי בעצמי כשחיפשתי ריפוי. באופן מפתיע, היא סמכה עליי ושיתפה פעולה – אכלה מזון אורגני ושתתה נבט חיטה עד שהבריאה. הסרטן לא חזר עד היום".

דיברתן על העבר הטעון?

"דיברתי איתה על הכאב שלי ועל כל מה שעשתה לי. היא אמרה שככה היא חונכה, ובאוטומט העבירה את זה הלאה, אליי. היום אני לא מאשימה אותה, כי אני מבינה שהיו לה המגבלות שלה".

מה לגבי אבא שלך?

"הוא תמיד עצם עין מול מה שאמא שלי עשתה, כי לא רצה להסתבך איתה".

האב כבר לא בחיים כיום. האם עדיין חיה, חולת אלצהיימר ונעזרת במטפלת צמודה. כשהחלה אמה להבריא מהסרטן, הלכה חוכמה ללמוד במכללה לרפואה משלימה בתל אביב ולאחר מכן למדה ארבע שנים במכללת רידמן, שם התמחתה בנטורופתיה ובאירידיולוגיה (אבחון מחלות באמצעות קרנית העין). היא עבדה מספר שנים בחנות טבע וכיום מטפלת בקליניקה בביתה שברעננה. לאחרונה הוציאה ספר, "כטוב בעיניכם – תזונה על פי צבע העיניים" (הוצאה עצמית). "אנשים מגיעים עם בעיה פיזית, ותמיד מסתתרת מאחוריה בעיה רגשית", היא מסבירה. "הרי טראומות נפשיות חודרות לתאים בגוף שלנו. היום אני גאה בעצמי שעשיתי את זה בגדול כנגד כל הסיכויים, ושעכשיו אני מצליחה לעזור לאנשים. גדלתי בתוך ארס ועשיתי ממנו תרופה שריפאה קודם כל אותי ואחר כך אחרים".

לפני כ-20 שנה החליפה את שמה הפרטי, ולא סתם בחרה בשם "רומי", לדבריה. "זה שם עוצמתי שפירושו לגדול ולהתרומם. מהרגע שרשמתי אותו בתעודת הזהות, לא נתתי לאף אחד לקרוא לי לינה, כי לא הרגשתי מחוברת לשם הזה. לינה הייתה הילדה שגדלה אצל אמא מתעללת, ואני נולדתי מחדש ממקום של התחזקות".

עיקר גאוותה הוא על בתה יסמין - פסלת, ציירת ומורה לאמנות. "נתתי לה את החיים של הילדים שראיתי בתיכון: תלמה ילין, בצלאל, טיול גדול להודו. אמנם, שתינו גדלנו יחד כי הייתי אמא מאוד צעירה, אבל תמיד התייחסתי אליה כאל הבת שלי. כשהיא גדלה קצת ושאלה איפה סבא וסבתא, סיפרתי לה את הסיפור שלי והבטחתי לה שלילדים שלה זה לא יקרה. לנכדים שלי יהיו סבא וסבתא חמים וקרובים".

שי טובים היה ילד עני ללא בגרות. מה קורה איתו היום? הקליקו על התמונה:

"הגננת אמרה שיש לי בעיות". הקליקו על התמונה (צילום רפרודוקציה: צביקה טישלר)